אמיתי (ורהפט) דן

בן הענא ומאיר

נולד ב- 6.1.1918 בעיר בלץ ברומניה

עלה ארצה ב- 8.3.1939

הצטרף לקיבוץ שריד ב- 1941 עם השלמת קיבוץ ה'

נפטר ב- 3.11.2014

 
 
 

דן אמיתי בן הענא ומאיר ורהפט נולד בעיר בלץ ברומניה. לאחר מכן עברה המשפחה לעיר קישינב. אביו שהיה מורה לעברית החליט שעם בניו ידבר רק עברית. בן שמונה הצטרף דן לתנועת "השומר הצעיר", בן ארבע-עשרה היה למדריך ובגיל שש-עשרה מונה לראש הקן והיה חבר בהנהגה הראשית של התנועה. ב- 1939 עלה ארצה וב- 1941 הצטרף לקיבוץ שריד עם השלמת קיבוץ ה'. בכך חבר לאחיו הבכור מרדכי שהיה אף הוא חבר שריד. בשנותיו הראשונות עבד דן בעבודות חקלאות שונות ועיקר גאוותו היתה על היותו עגלון. עד מהרה זוהה כישרונו האומנותי והוא התבקש להיות מורה לאומנות של ילדי הקיבוץ. במשך שנים רבות היה מורה לציור במוסד החינוכי בשריד והחדיר בתלמידיו את האהבה לציור ולאומנות בכלל.

דן היה בין מייסדי החינוך לאומנות בארץ. היה בין מקימי המכון לאומנות בסמינר "אורנים". פרסם מספר ספרים על חינוך לאומנות, וחקר בעיקר את התחום של ציורי ילדים - תחום בו נודע לא רק בארץ אלא גם בעולם. הוא תרם רבות לתרבות בקיבוצו בהכנת קישוטים לחגים, ביצירת  תפאורות להצגות, והיה כותב ומצייר סיפורי עלילה להקרנה בפנס קסם. תחום נוסף בו התמחה ואותו פיתח היה תיאטרון הבובות - היה המחזאי, הבמאי ויוצר הבובות והתפאורות. כשיצא לגמלאות חזר לחקלאות ועבד במסירות רבה, בגשם-רוח-סערה, במטעי האבוקדו של הקיבוץ.

 

 
משלו - דברים שכתב והקריא במסיבת יום הולדתו ה- 90 שנערכה לו בקיבוצו שריד:

אני רוצה להודות לכל אלה שהסכימו לשתף עצמם ביום הולדתי.
אני יכול להבין את אלה ששמחים שאני הוא זה שהזדקנתי בעוד שנה - אני ולא הם. בנסיבות כאלה נהוג להרעיף על חתן המסיבה דברי שבח והלל עד כי נדמה לך, שאתה מאזין לדברי הספד. ועם זה, לא אכחד שדי נעים לשמוע דברי הלל, אפילו שידוע לך שלא מתכוונים לכך ברצינות, ובפרט שזה לא מחייב אותך לפנות את מקומך בעולם הזה כדי לזכות בכך.
אגב הספדים, נזכר אני בהלוויתו של אחד מחברינו, שבחריצות לא חטא מעולם והיא לא היתה ממאפייניו העיקריים. למרבה הפלא רוב המספידים לא פסקו מהלל את דבקותו בעבודה ואת חריצותו. עם כל אי הנעימות, העלו הדברים חיוכים על שפתי רבים מן הקהל.
באותו רגע החלטתי, שבבוא יומי, את דברי ההספד עלי, אכתוב בעצמי ולא אתן לקהל המלווים עילה לחיוכים.
ועוד מקרה: זכורה לי חברה, שלקחה על עצמה לקרוא מן הכתב את הדברים על חבר שנפטר, אך לא טרחה להציץ הצצה מוקדמת בדברים הכתובים. למרבה המבוכה, נתקעה באמצע המשפט ולא ידעה איך להמשיך. באותו רגע החלטתי, כי לא רק שאכתוב בעצמי את דברי ההספד עלי, אלא גם אקרא אותם בעצמי.
אודה כי סקרן אני לדעת, מה יאמרו עלי לאחר לכתי. והרי גדל כאן דור שכל מה שידוע לו עלי הוא, שאני נמנה על עובדי הפרדס ובזמני הפנוי מטפח גינת נוי. אפילו לא את העובדה, שכעובד המטעים, כל חלקות האבוקדו המקיפות את הקיבוץ הורכבו על ידי, לרבות אלה שנכרתו זה עתה, על לא עוול בכפם.
מי עוד זוכר שבראשית צעדי בקיבוץ ניתן לי זוג פרדות מעודפי צבא הוד מלכותו והייתי עגלון מדופלם. המסמך היחידי המאשר זאת הוא צילום של בימבוק וגם הוא צילום מאחור. מה לעשות? בימבוק העדיף, ובצדק, את גבי על פני המיוזעות.
מעטים ודאי יודעים שהייתי בין מקימי המוסד החינוכי בשריד ומראשוני מוריו. ועוד פחות יודעים, כי ניהלתי עם הילדים כריכיה, וכל זה בצריפון שמסוגל היה להכיל שולחן עבודה ושישה ילדים שגבם צמוד לקיר ובטנם צמודה לשולחן.
מעטים ודאי יודעים, שהייתי בין מקימי המכון לאמנות באורנים. כל אלה שהיו תלמידי הם בעצמם היום סבים, וגם הם כמוני סקרנים ודאי לדעת איך יזכרו אותם.
ומי עדיין זוכר, שאי פעם היה בשריד תיאטרון בובות הרשום על שמי, שמדי שנה היה מציג הצגה לילדים ולמבוגרים. בני הארבעים של היום, רק הם עשויים לזכור את הצגת "שלגיה", ההצגה האחרונה של הבובטרון, שנקטעה באיבה משום שאריק שרון חשב שכיבוש לבנון חשוב יותר מהצגת בובות.
היום יודעים עלי כאמור, שאני עובד במטע ומטפח גינת נוי. עובדה אחרונה זו תשכח גם היא עם הזמן, כי הנה קמה לי מתחרה והיא דווקא בתי, חוה. כידוע, אין אדם מתקנא בבניו ובתלמידיו, ועלי להודות כי הפארק שמטפחת חוה בשנה אחת, עולה עשרות מונים על כל מה שעשיתי בשנים רבות של גננות.
לא מניתי פרקים רבים מחיי שנשכחו ממני, אך די בכל אלה שישמשו ראשי פרקים לדברים שאומר אני, כאמור, בבוא העת.
ובסוף, תודה למארגני הערב, שטרחו והכינו מסיבה זו, כדי שלא אשכח, שעברתי עוד תחנה בצעדה אל המאה. 
                                                                            
 
 
* * * * * * * * * 

 דן אבא לחוה, אהרוני ועדה וסבא לנכדים ונינים

 
   

 

 

לייבסיטי - בניית אתרים