כניסה לחברים  |  הרשמה 

 
  
חדש באתר


 
 
דבר העורך
 
 

שלחו מייל בכל בעיה/ שאלה/ הבהרה/ תיקון/ תמונת מצב/ סרטון נחמד/ חדשות או כל דבר 
saridtv@sarid.org.il
 
 



 





   

 
 
מונה:


דף הבית >> ערוצים >> טורים ודיעות >> ארכיון טורים ודיעות >> זכרונות מהמלחמה מאת: רם בן יעקוב
זכרונות מכיתה ד' יום כיפור  1973  מאת: רם בן-יעקוב

 
מהמלחמה ההיא נשארו רק פיסות של זכרונות, לא ממש סיפור רציף של יום אחרי יום.
הייתי אז בן תשע וחצי, תחילת כיתה ד'.


הזיכרון הראשון שלי הוא מהרגע בו  סיפרתי להורים שלי שהתחילה מלחמה. אעיר רק-לטובת מי שלא זוכר/יודע- שבתקופה ההיא, הייתה נהוגה לינה משותפת מלידה ועד י"ב. לא כל שכן, גם בשבתות היינו רוב היום בבתי הילדים, עניין די הזוי אם אני חושב על זה רגע, אבל זה סיפור ליום אחר... ובכן, איני זוכר כיצד נודע לי שהתחילה המלחמה, אבל אני זוכר את עצמי בברור ניגש ל"חדר" של הורי [מעל דן אמיתי, בשכנות ליוסל'ה דן ובאלכסון ללאה וישראל לפידות] היכן שרון ברק גר כיום, ומעיר אותם משנתם [השלאפט שטונדה המפורסם] ומספר להם שהתחילה מלחמה. מה קרה ברגעים הבאים איני זוכר, והזכרון הבהיר החזק הבא, הוא ממה שקרה כמה שעות אחר כך. כנראה שעקב אי הידיעה הכללית על מה קורה בשעות הראשונות בחזית, בשילוב עם השאננות המפורסמת של פוסט מלחמת ששת הימים, לא סגרו את חדר האוכל, והוא נפתח כמו בכל ערב בימות השבוע לארוחת ערב.

ואז, אני חושב באזור שמונה בערב, נשמע בום אדיר, וכל האורות בחדר האוכל כבו. אני זוכר את עצמי בבהירות רבה, בדרך מההגשה חזרה לשולחן, משליך את הצלוחית מלאת התירס מקופסאות שלקחתי מההגשה לאי שם ובכל הכח, ורץ שועט וממהר למקלט שמתחת לחדר האוכל! גם במקרה זה, חסרים לי פרטים חזותיים כמו, היכן היו הורי או אחי, ומי היה שם שעזר לנו הילדים המבוהלים, כן אני זוכר את ל. שכיום היא מתושבות ההרחבה, צורחת בהיסטריה נוראית. ושוב, גם במקרה זה, אין לי שום זכרון למה שקרה ברגעים או השעות הבאים.. בדיעבד הסתבר שהבום הנוראי, נגרם ע"י טיל מסוג פרוג, שהסורים שיגרו בכדי לפגוע ברמת דוד, ופיקששו, למזלנו הם גם פיקששו את חדר האוכל, אחרת שום דבר לא היה נראה כפי שהוא היום. אגב כמעט בדיוק 33 שנה אחר כך, נסעתי על הטוסטוס שהיה לי אז, ולפני עמדה תוך כדי שהיא נאחזת בכידון, נויה, שהייתה אז בת שלוש כמעט. הימים ימי מלחמת לבנון השניה, והנה, שוב אזעקה. ידעתי שיש לי 40 שניות, ומכיוון שהיינו על יד הספריה, פניתי ימינה בעליה לכיוון חדר האוכל, בדרכנו לאותו מקלט בדיוק... ירדנו פנימה, ואז נשמעו או יותר נכון הורגש ההד של הבומים, הפעם הטילים שינו את שמם לסקאדים, והפגיעה הייתה באזור המכללה.
 
 
עידית ומאיה הילדסהיים במקלט  |  צילום: יוסף דרנגר
 
תמונה שלישית, אנחנו גרים בלי מרכאות במקלט מול בית אילנות, כיום המרכז הבוגר, ובשעה מסויימת יורד לתוך המקלט אחי יעקב עשת, ונפרד ממני בדרכו לחזית, את אבי שהיה אז במל"ח [משק לשעת חירום] ואת אחי אלדד ששב במיוחד מצרפת למלחמה, איני זוכר מאותם ימים ראשונים. אולם בהמשך נצרבו בי שני ארועים מכוננים. הראשון, שאבי שבושש לחזור מאחת מנסיעותיו על המשאית של מל"ח , סיפר לנו עם שובו, שהוא איבד את הבלמים בעליה לכיוון שער העמקים, ורק בעזרת הטיית ההגה לכיוון המצוק, הוא נבלם ולא התדרדר לתהום. ובהמשך המלחמה, אני זוכר את אלדד חוזר מהמלחמה עם זקן, ואת אמא שלי ראיתי מקללת בפעם הראשונה ובוכה בפעם הראשונה, כשהיא לא מבינה למה לא היה איתו כל קשר כל התקופה!?
שאר הזכרונות הם פיסות של רגעים ואירועים ללא כל רצף או קשר:
 
  • המדרכות שנצבעו בפסים לבנים משני צדדיהן בגלל ההאפלה.
  • החיילים שחזרו עם כל מיני דברים שחלקם היה שלל.
  • ההליכה שלנו קבוצת שיבולים לשטח מאחורי השיכונים היכן שפגע טיל הפרוג לראות את הבור ולאסוף רסיסים.
  • משחקי הקלפים והחברה ב-21 יום רצופים ששהינו במקלט.
  • קריאת ה"נחש צפע" ברדיו שהקפיצה כל פעם מחדש.
  • וכמובן החמישה שנהרגו...כאשר בתור ילד לא בדיוק הבנתי ולא בדיוק ידעתי, אבל יכולתי לחוש את זה במהלך המלחמה והרבה אחריה. בעיקר זכור לי שהודיעו שאח של ענת חרמוני בת קבוצתי- נחשון, נהרג. אני זוכר חלום שחלמתי באותו לילה על האירוע. זוכר את ההתקהלות על הדשא מול הבית של נתן וצפירה יונתן, וזוכר במעורפל את החברים במועדון לחבר, מנסים למצוא תמונה של אחד הבחורים בתצלומים שפורסמו של השבויים ולשוא...
חלפו 40 שנה, ושוב יום כיפור קורה בשבת, ושוב המתיחות לשיא עם סוריה. כל כך הרבה דברים השתנו מאז, ולצערי, כה הרבה דברים נשארו בדיוק אותו הדבר וחבל.
רם בן יעקב
Bookmark and Share
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

לייבסיטי - בניית אתרים