כניסה לחברים  |  הרשמה 

 
  
חדש באתר


 
 
דבר העורך
 
 

שלחו מייל בכל בעיה/ שאלה/ הבהרה/ תיקון/ תמונת מצב/ סרטון נחמד/ חדשות או כל דבר 
saridtv@sarid.org.il
 
 



 





   

 
 
מונה:


מכתבים מהבוידעם - על ריקו לופי
בשנת 1934 הגיעה השלמת "מלט" לקיבוץ שריד. זו היתה השלמה גדולה מאוד שמרבית חבריה היו עולים מרומניה, והיא כמעט הכפילה את מספר החברים שנמצאו אז בקיבוץ. בין חברי הקבוצה, שרבים מהם מילאו במשך השנים תפקידים בכירים בקיבוץ, נמצא גם ריקו לופסקו - הוא אריה לופי.
מאת: דני נימרי | פורסם בתאריך: 18/8/2014  |  לכתבות נוספות בסידרה לחצו כאן

1931 - ריקו לופסקו ומנדל מאיר בהכשרה חקלאית בעיר יאסי
חולפות 8 שנים. השנה היא 1942. ריקו כבר מגויס לפל"מח וארגון ה"הגנה" מחליט לשלוח מתנדבים מאומנים להצלת היהודים הנרצחים באירופה. למבצע הדורש אומץ רב והרבה נכונות, מגויסים צעירים, רובם חברי קיבוצים. מתוך 100 שנבחנים נמצאים 30 כמתאימים ביותר למשימה וריקו ביניהם. אך כתנאי לשליחותם להצלת היהודים מוטלת עליהם משימה נוספת - איסוף ידיעות למען הצבא האנגלי. כל הנבחרים נשלחים לבסיס האנגלי ברמת דוד, עוברים בחסות הצבא האנגלי אימוני צניחה, קשר ומורס, לומדים לקרוא מפה ולתפעל אמצעי ריגול ועוד ככל שנדרש.

בתום האימונים הם צונחים בזוגות, כל זוג בארץ אחרת. ריקו לופי וחברו יצחק מקרסקו, שניהם דוברי רומנית מבית, צונחים בשנת 1944 ברומניה, במה שנקרא "צניחה עיוורת," שבה אף אחד אינו מחכה להם ופוגש אותם על הקרקע.

לאחר יומיים קשים של הליכה בשדות וביערות, בעיקר בלילה, עוצר אותם פטרול של הצבא הרומני. הם מועברים לכלא בבוקרשט, שם חוקרים אותם במשך שלושה חודשים. השניים מציגים את עצמם כקצינים בריטים שדוברים אנגלית בלבד, ואף על פי כן מנסים שוביהם להכשיל אותם (ואינם מצליחים) ופונים אליהם לעיתים – כאילו במקרה - ברומנית. לאחר שלושה חודשים בתנאים קשים בכלא, מועברים ריקו ויצחק למחנה שבויים המאכלס בעיקר טייסים אנגלים ואמריקאים.
 
להלן קטעים נבחרים מתוך יומן שכתב ריקו במחנה השבויים:
 
4.8.1944
בעצם הצטרכתי להתחיל לכתוב עוד לפני שלושה חודשים, אבל מזלי הרע התערב ושלושה חודשים הייתי סגור במפתח וחקירות לאין סוף עברו מעל לראשי... כך עברו 92 יום בלי אוכל מספיק, בלי רחיצה מספיקה, טלטול מבית סוהר לבית סוהר ונוסף לזה החקירות והאי בטחון לחיים. והנה, היום, אחרי הכל. ולא יותר מכמה שורות מספיקות בשביל 92 יום שבהם לא ספרתי לא את הימים ולא את השעות אלא את השניות... אז דווקא נזכרתי יותר בבית, בכל אלה הנשארים שםבלי ידיעה ממני ומי יודע מתי יוכלו לדעת איפה אני מה אני, אם אני חי או מת וכו' וכו'.
והיום אני במחנה... בנין גדול ענקי ובו סגורים 400 קצינים. אולמות רחבי ידיים מלאי מיטות ואנשים שאין להם מה לעשות כל היום. משתדלים לבזבז את זמנם כמה שאפשר יותר. מתהלכים בלי מטרה ובלי כיוון לשתות מים, להתרחץ, לאכול... הבנין די נקי. שבויים רוסים מסתובבים כל היום ומנקים ומנקים בלי סוף. נדמה לי שאפילו הפשפשים ברחו מרוב הנפט שהם מתיזים...
 
7.8.1944
החיים פה נמשכים בסדר...עכשיו אני יושב לי על החלון ומציץ החוצה ורואה אנשים חופשיים מטיילים להם ברחוב, נשים, ילדים, גברים. ואני צריך להיות בפנים סגור ומי יודע עד מתי... והמלחמה עוד נמשכת ונמשכת... ובינתיים אני פה סגור ומתגעגע הביתה.
 
8.8.1944
ואני שוב יושב על החלון ומציץ החוצה. האנשים הולכים ושבים ופתאום האנשים מתחילים לרוץ... אני מבין... ברדיו הודיעו על התקרבות אווירוני אויב ואנשים רצים למקלטים. כמה הפצצות עברתי בעיר הזאת כבר. אינני זוכר את מספרן אבל היו המון ביום ובלילה. פצצות נפלו לא רחוק ממני... את כל האסירים הובילו למקלט ורק אותנו שניים השאירו בבית והפצצות נפלו קרוב ל- 40 מטר מהבית והשמשות נשברו ואנחנו סגורים בפנים חסרי אונים... דלת מהחדר שלנו נשברה מלחץ האוויר ואנחנו אחרי כל צפירה היינו קופצים מתחת לשולחן ומחכים להתפוצצות...
 
11.8.1944
אתמול בלילה התפשטה השמועה שרומניה מנהלת משא ומתן של שלום והיום כמובן מדברים רק על זה ועושים חשבונות מתי נגיע הביתה... אני מצידי איני מאמין באפשרות הזאת ובכל זאת הידיעה מכניסה גם בליבי, בלי רצוני,
תקווה ...
 
14.8.1944
בדברי עם חברים אני רואה שבערך אותן המחשבות לכולם: מיום ליום יותר קשה להיות פה. אמנם התנאים נעשו יותר טובים, האוכל יותר טוב, אבל השעמום, ההסגר, המרחק מהבית, ומעל הכל ההרגשה שאתה שבוי. זה מעיק על כל אחד יותר ויותר וכל אחד אומר אינני יכול יותר, אבל אין בררה, מוכרחים לסבול ולחכות.
 
20.8.1944
היום עבר בשלום בלי הפצצה וגם בלי שמועות חדשות. אני בחדר, חם, מחניק, עשן, האנשים יושבים ומספרים כל אחד מהפלאים שעברו עליו. איך הופל, איך קפץ,  וכו' וכו'.
 
23.8.1944
שקט באוויר אתמול והיום. כנראה שהרוסים מתקדמים בצעדי ענק ובאמת בכמה ימים הם יגיעו אלינו... והשאלה היחידה נשארה מה יהיה איתנו. ישאירו אותנו פה או יקחו אותנו לגרמניה... מנתחים בפעם המאה את השאלה. כמובן יש אופטימיסטים ויש פסימיסטים. יש שדורשים פעולה ויש שמשאירים את הכל ביד הגורל.
 
4.9.1944
הפעם שוב אני רושם באיחור רב... זה בא כחטף. כרגיל הקשבתי לרדיו ופתאום שלום, שלום, שלום. קל לתאר את התרגשותי ואת התרגשות יתר החברים. קשה היה להאמין. זה היה יותר מידי טוב בשביל להאמין ובכל זאת זה היה אמת. ב - 12:30 בא קולונל מהמטה הרומני והודיע שמעכשיו אנחנו חופשים...
 

בהיותו כבר בארץ מתאר ריקו את השהיה הממושכת במחנה השבויים ואת היתרון שהיה לו ולחברו יצחק מקרסקו על פני שאר השבויים, כיוון שרק שניהם ידעו את השפה הרומנית על בוריה. בשלב מסוים, ולאחר ששאר השבוים כבר בוטחים בהם, מצרפים את ריקו למפקדת מחנה השבויים. זמן לא רב לפני כניעתה של רומניה, כשצבא ברית המועצות כבר עומד לפרוץ אליה, מתחילים השבויים בחפירת מנהרה הנמשכת לאורך 80 מטר כדי לנסות לברוח מהשבי.
החפירות נמשכות למעלה מחודש וביום בו הם מצליחים לקדוח חור בחומת הבטון של המחנה ונמצאים ממש על סף בריחה ממנו, מגיע הצבא הרוסי לבוקרשט, השומרים הרומנים המבוהלים נוטשים את המחנה ובורחים, וללא שמירה הופכת חפירת המנהרה למיותרת והשבוים יוצאים לחופשי מהשער של המחנה.
 

שבעה מתוך שלושים הצנחנים והצנחניות שצנחו באירופה, נתפשים בשלב זה או אחר בידי הגרמנים ומוצאים להורג. המפורסמות ביניהן הן חנה סנש וחביבה רייק. עוד ארבעה מהצנחנים נהרגים, לרוע המזל, באסון האווירי בקיבוץ מעגן.
 

ריקו נשאר באירופה ופועל בארגון עליית היהודים מרומניה. עם תום המלחמה הוא שב ארצה, יוצא לקורס בן שלושה חודשים ונשלח מטעם הסוכנות היהודית תחת שם בדוי ותעודות מזויפות על שם אריה מנדלסון, להמשיך בארגון העלאת יהודי רומניה לארץ. הוא ממשיך בפעילות זו עם הפסקות קצרות עד שנת 1949 ואז חוזר לשריד וממלא במשך השנים תפקידים רבים בקיבוץ ומחוץ לו.




© כל הזכיות שמורות לארכיון שריד

ריקו - במדי הצבא הבריטי - 1943



ריקו באימוני קשר ברמת דוד - 1943.



ריקו - במדי הצבא הבריטי - שנות הארבעים
(צילם הלמר לרסקי)  


ריקו - עם גורה שליסר בפראג - 1947.


ריקו - אות הצנחן.
ריקו עם אוריאל קנר בקהיר - 1944.
 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...

לייבסיטי - בניית אתרים