כניסה לחברים  |  הרשמה 

 
  
חדש באתר


 
 
דבר העורך
 
 

שלחו מייל בכל בעיה/ שאלה/ הבהרה/ תיקון/ תמונת מצב/ סרטון נחמד/ חדשות או כל דבר 
saridtv@sarid.org.il
 
 



 





   

 
 
מונה:


מכתבים מהבוידעם - והפעם קטעים מיומן שכתבה
צילה רוזן
בשנת 1947 נשלחה חברת קיבוצנו, צילה רוזן, למחנות העקורים בגרמניה כשליחה מטעם אונר"א - סוכנות הסעד והשיקום של האו"ם שנוסדה כבר בשנת 1943, במטרה לעזור לפליטים באירופה ובמזרח הרחוק.
צילה, אחות בעלת ניסיון רב ואמא לשלושה ילדים, נשלחה להקים מרפאות טיפת חלב לילדי הפליטים היהודים, שהתרכזו לאחר המלחמה במחנות עקורים, בעיקר בגרמניה. המפגש של צילה, שבאה מקיבוץ עם מערכת חינוך מחייבת ובעלת חוקים וכללים ברורים של "עשה ואל תעשה", עם אנשים שיצאו מתוך התופת של מלחמת העולם השנייה הוא קשה. ביומן שכתבה צילה בעת שהותה בשליחות, שנמצא בארכיון קיבוצנו, היא מתארת את המפגש הקשה ובעיקר הלא מובן לה עם אמהות צעירות וחסרות כל ניסיון בגידול ובטיפול בילדים.
גם את תנאי הקיום הבלתי נסבלים ששררו ברוב המחנות מתארת צילה בלי כחל ושרק.
67 שנים חלפו מאז.

מאת: דני נימרי | פורסם בתאריך: 28/4/2014  |  לכתבות נוספות בסידרה לחצו כאן
להלן קטעים קצרים מהיומןְ:
 
17.4.1947
 
באתי להופגיסמר - וָוֵל. ( hofgeismar – wawel )
במקום נמצאים: ילדים עד 1 שנה: 200
                       ילדים מ - 1 עד 3 – שנה: 160
 
הסתכלות במחנה:
הסתכלות במחנה, ביקור בוול, ששם חלו 6 ילדים באבעבועות רוח. במחנה וול הצפיפות עוד יותר גדולה מאשר בהופגיסמר. חדרים קטנטנים, התקרה בחדרים נמוכה, לכלוך, זבובים. בוול גם הרבה ילדים. את הילדים החולים העברנו לאיזולטור בקליניקה. שם לפחות יש להם מיטה נקיה, אוויר טוב וגם טיפול. את האוכל מביא כל אחד לילדו כי אין סידור אחר.
 
21.4 - הפגישה הראשונה עם הקומיטעט [ועד]. הסברתי את מטרת בואי הנה, להקים טיפת חלב. נתקבלה הצעתי לבחור בוועדה שתסייע לי בעבודתי...
 
23.4 – ביקור בבית היולדות. סידורים פרימיטיביים ביותר בבית היולדות. יצטרכו או לשכלל אותו או לסגור אותו ולהעביר את היולדות לבית יולדות בסביבה...
 
26.4 – ביקורי בית. יעוץ לאמהות. בביקור בחדרים מצאתי ילדים ישנים בעגלות ואפילו בעגלות ישיבה, עד גיל 3. לרוב הילדים אין מיטה. במקרים רבים מיניקות האמהות עד גיל שנה וחצי (אני חושדת שהן עושות זאת בכדי לא להרות...) האמהות מיניקות לרוב כמו האישה הפרימיטיבית ביום ובלילה בלי שעות קבועות ובלי כל סדר. הילדים לא מקבלים לא ירקות ולא פירות. הילדים חיוורים, בניין הגוף חלש... ההורים נותנים לילדים הרבה חמאה, ביצים ובשר. בחדרים אוויר רע. מפחדים לפתוח חלון ויחד עם זה גרים בהרבה מקרים בחדר אחד במשפחות עם 4 עד 5 ילדים. באותו החדר מבשלים, מכבסים, אוכלים ואם מישהו בעל מלאכה הוא לא פעם עובד בחדרו. פה במחנה עובדות הרבה נשים גרמניות, בעיקר הן מטפלות בילדים ומנקות את החדרים. מי ששומע את זה ולא רואה את זה מקרוב, לא יכול להבין את זה. הרבה נשים במצב ירוד מאוד...
 
2.5 – היום באו 12 אמהות עם ילדיהם לביקור בטיפת חלב. הפרובלמות העיקריות הן:
צריך לעקור מנהגים רעים והם: כל הילדים מקבלים את השד בלי כל סדר. האמהות מחזיקות כל הלילה את התינוקות על יד השד. מיניקים פה אפילו עד גיל שנה וחצי ויותר. ההזנה המלאכותית ניתנת נגד כל המקובל ברפואה המודרנית. ירקות ופירות הילדים כמעט שלא מקבלים... אין לאנשים אמון לדברים ש"נותנים" להם. יש הרבה להסביר לאמהות... להסביר דברים כלליים של הזנה, החזקת הילד, היגיינה... היום קיבלנו מאזניים. זאת כבר התקדמות גדולה...
 
10.5 - שיחה ממושכת עם הקומיטעט... מסרתי דו"ח קצר על המצב במחנה.
תנאי דירה רעים, הזנת הילדים וחינוכם במצב רע מאוד. הילדים לא מקבלים פירות וירקות, כנגד זה שומן בכמויות גדולות, הרבה שוקולדה. מעניין שרוב הילדים מחוסרי תאבון וההורים רצים אחריהם עם האוכל... ההורים חושבים שהאוכל הוא העיקר ומפטמים את הילדים וליתר הצרכים של הילדים לא שמים לב, לא יודעים אפילו שקיימים גם צרכים אחרים בשבילם... יש מקרים שהורים נותנים לילדים לשתות שמן בתור רפואה, ויש שהם לועסים לחם בפיהם ונותנים את זה אחר כך לילד לאכול. הרבה אמהות לא אוכלות במשך הזמן שהן מיניקות, פירות וירקות, "כי מזה מקבל התינוק כאב בטן..."
 
12.5 - ... יש רגעים קשים, שקשה לי מאוד, אבל אסור להתייאש...
 
19.5 - חשבתי היום להתחיל בתנופה גדולה את העבודה בתחנה, כי כעת החדר כבר מוכן וישנם תנאים לעבודה. במשך שלוש שעות הגיעו רק 7 אמהות... בשעה שש לא הגיעה אף אם לקורס. התירוץ שיש תיאטרון בערב. מאז שאני פה יש תמיד תירוץ בכדי לא לבוא. בכלל פה יש או חג, או שבת ואם לא זה, אז ערב חג או ערב שבת.
 
30.5 - כשהתקרבתי לברגן בלזן הרגשתי באפי את ריח הגופות הנשרפות. האנגלים השתדלו לטשטש את עקבות ההשמדה הנוראה. הם הרסו את המשרפה ואת המחנה כולו. ישנם שם כמה קברות אחים ועליהם כתוב באנגלית וגרמנית: פה קבורים 8000 גופות, פה קבורים 2500 גופות. מלבד זה אתה רואה מצבות בודדות. אלה העמידו אנשים לקרובים היקרים שלהם שהיו בברגן בלזן ולא חזרו משם. ישנה מצבה אחת גדולה, אבל היא לא מבטאה את הנורא שקרה פה. בוודאי יקימו שם במשך הזמן מין מצבה שהיא תשמש אזהרה לאנושות. בברגן בלזן שהפליטים גרים עכשיו, היה בית ספר של ה – s.s.   
התנאים שם טובים. מרחצאות, סינמה, ברכות שחיה, דירות טובות, גינות יפות. היהודים עוסקים במסחר. אומרים שישנם שם הרבה יהודים עשירים. הנשים מלובשות יפה, מטופלות, גם הגברים מתהלכים בבגדים טובים ונראים טוב. קשה להבין שאנשים שיצאו מהקבר ממש יכולים ככה לנהוג. ואולי, ככה הוא הטבע האמיתי של האדם. אולי זה כוח החיים של האדם? בכל אופן, נעשה לך קשה בלב כשאתה נפגש עם המציאות הזאת.
 
הכתיבה ביומן מסתיימת כעבור קרוב לשנה ב - 17.3.1948. כמה ימים קודם לכן שולחת צילה מכתב לחברים.
 
קסל – 14.3.1948
חברי היקרים.
אף פעם לא השתייכתי לאלה שכתבו הרבה, אבל עכשיו הכתיבה קשה פי כמה. מדי פעם מגיעה אלינו בשורת איוב חדשה ונראה שכל ביטוי הוא בנאלי לגבי האסון הגדול שפקד את ארצנו... עברו כבר חודשיים שאהרון[אגסי] היקר שלנו נפל. לא ניתן לי אפילו ללוות אותו בדרכו האחרונה עלי אדמות ואני שופכת את דמעותי על אדמת נכר. לפני עיני עומדת דמותו הרעננה והעליזה כמו שראיתי אותו בערב לפני נסיעתי כשהוא נכנס יחד עם מרים לחדרי, להיפרד ממני... לפני זמן מה ראינו בגרמניה את החזית והרגשנו שאנו מגויסים לשירות העם בגולה. עכשיו קשה מאוד להמשיך פה. ההיגיון אומר שאסור לנו לעזוב את שארית עמנו בגולה והלב נמשך הביתה – למשפחה, לחברים, לילדים ולארצנו. טרם הודיתי לכם בעד הספר "בת אדם" ששלחתם לי שי לחנוכה. זה היה בשבילי עידוד רב – ממש וויטמין לנפש בחורף הגרמני הקודר...
 
לעבודתי: עד כה הקימותי 6 תחנות טיפת חלב... הדרכתי אחיות גם בעבודה וגם על ידי הרצאות... אנו מעסיקים רופאים גרמניים וזאת פרשה לעצמה. אמנם אנו בוחרים ברופאים טובים, אבל אפשר לציין, שהרפואה בגרמניה בשפל המדרגה... הרופא הגרמני מוכן היום לעשות הכל, אפילו הפלה בחודש החמישי... יש לנו הרבה מקרים של רכיטיס [רככת] והמקרים הקשים ביותר הם בין הילדים של יהודי רומניה, שנדדו במשך חודשים רבים ממקום למקום. בין הילדים היותר גדולים יש הרבה שיניים מקולקלות, כינים וגם גרדת... יש לנו פה בגרמניה בין שארית הפליטה – 8000 נכים, בעלי מום וחולים כרוניים. כל אלה לא יוכלו להגר לארץ אחרת ונהיה נאלצים להעלות אותם ארצה, אלא שקודם צריך לרפא אותם וללמד אותם מקצוע לפי יכולתם... בשמחה רבה קיבלתי את הידיעה על הריבוי טבעי בקיבוצנו. נוספו הרבה בנינים ולול ארוך כזה. ממש לא אכיר את שריד בחוזרי. בקרוב תקבלו מתנה צנועה ממני: משקפת. הייתי רוצה שהיא תשמש את הילדים בטיולים ואת החברים בהצגות תיאטרון.
היו שלום חברי  
שלכם צילה
 
צילה רוזן לבית הלוי–הירש עלתה מצ’כוסלובקיה לארץ ישראל בשנת 1926 יחד עם חברה שלמה רוזנצוויג (רוזן). צילה ושלמה חברי קבוצת "ביברכה" נמנים על מייסדי קיבוץ שריד.
 

צילה רוזן במדי אונר"א - 1947




צילה רוזן














 
משפחת רוזן - 1945:  צילה, שלמה, רפי, נועה ואפרים.
 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

לייבסיטי - בניית אתרים