נס (פלדמן) יוכבד

בת מרים ומאיר

נולדה ב- 1.1.1907 בעיר טיגינה - בנדרי - בבסרביה

עלתה לארץ בשנת 1929 לחיפה
היתה בקיבוץ ג' - מעברות, עברה למרחביה
הצטרפה לקיבוץ שריד בשנת 1938

נפטרה ב- 3.9.1979


 
 
 

" יום זה מדבר אני איתך בפעם האחרונה, וזה חד-שיח, שכן לעולם לא תעני. רק תמונתך נשארה בחדרי ומבטך הנשקף בחיוך על פנייך, כאילו רוצה להגיד דבר מה, אבל קולך נדם לעולמים. הגורל התעמר בך ועקר אותך מאיתנו, ושנינו בערוב ימינו, התפללתי בלבי לעוד כמה שנים טובות ביחד אבל לשוא.
39 שנים צעדנו יחדיו. ידעתי מה חמור מצבך, אך לא ידעתי ולא האמנתי שכה מהר יבוא הסוף. היתה בך חיוּת רבה, ואף פעם לא הזכרת מה מר גורלך. בשיחות שלך עם חברים אשר שאלו לשלומך, ענית באופטימיות שלך: "יהיה טוב" ורק רצית להימצא בבית האהוב. לפעמים שחת לי על כאביך ואני גייסתי כוח שכנוע רב לעודד אותך.
היו לך כה הרבה תוכניות. התעניינת ושאלת אותי ואת זיוה האם עוד תקומי על רגלייך.
ניסיתי להקל על יסורייך למדתי לקרוא בעיניך המוארות על הסבל הרב המבקש קצת אוויר לנשימה.
אושרך הגדול היה לשבת ליד החלון ולהסתכל בחברים שאהבת אותם תמיד, היית שמחה לכל ביקור.
 
יוכבד היקרה! אני פוקד את קברך הרענן מדי יום ואין כוח אשר ישכיח את דמותך מליבי. עד השלושים רק תל מתגבן מכוסה פרחים קמלים היה כאן והוא משקיף על העמק אשר חיית ועבדת בו. גאותך עמדה לך כה הרבה לעבוד עם כולם בעבודות השדה עד שמצבך החמיר. חלמת לחזור לעבודה, ולפני לכתך לבית החולים הפכנו את דירתנו לבית-המלאכה שלך.  היית כה נאמנה לבית הקיבוצי, מאמינה באדם, אסירת תודה על הכל, גם כאשר סירבו לך, היית מבוישת וסולחת, אהבת חברים ואהבת את הנוף של שריד.
 
כה שנונה בתפיסת בעיות חיינו, כה נאמנה לתנועה למפלגה ולדרכנו הקיבוצית, משתתפת בשיחות קיבוץ, הרצאות ואירועים  אחרים. בלהט רב לקחת חלק בחגיגות פורים ובחג היובל, ועזרת למטפלות ולגננות בהכנת תלבושות. כמה התמסרת למשפחה מבלי לחוס על בריאותך ועל בקשתי לכך, ענית בצחוק: "החיים לא יפנקו אותם".
הצטיינת בתבונת כפיים וכוח המצאה ומעל לכל חוש אסטטי בכל עבודה, במטבח, בשדה, בסנדלריה, כמורה למלאכה במוסד החינוכי, כמטפלת בגרעין הפלמ"ח בשריד, בגרעין "ספיח" אשר הלך לבית-קמה, והצ'יליאנים אשר השלימו את רמות מנשה.
יצאת לעבודה להחזרת ימי-עבודה במוסד החינוכי במשמר העמק. 
כך גם היה בימים שמחלתך גברה, לא הזכרת ולא התאוננת, כך גם בבית וכך בימים האחרונים בבית-החולים. אמרת לי בבית-החולים:  "הבט בסביבתך, מה רב סבלם של החולים ואני כאן הכי בריאה וחזקה".
 
יוכבד, אין מילים בפי לבטא את כאבי, כל פינה בחדר, כל פרט מזכיר אותך, צר לי שלא יכולנו  להושיע לך בלילות הסבל לפני לכתך, למרות מסירותם של הרופאים והחובשות.
זכרך יהיה בליבי עד נשימתי האחרונה.
נומי יוכבד, ענוה, צנועה, טהורה ואוהבת, חלוצה לכל אורך דרכה. יהי זכרך ברוך."

                                                                                                                           דב


 

 
   
* * * * * * * * * 

יוכבד אמא לעדה וסבתא לנכדים

 
 
עדה (נס) חרמוני. מתוך הספר "שלא בעונתן"
 

 

 

לייבסיטי - בניית אתרים