כניסה לחברים  |  הרשמה 

 
  
חדש באתר


 
 
דבר העורך
 
 

שלחו מייל בכל בעיה/ שאלה/ הבהרה/ תיקון/ תמונת מצב/ סרטון נחמד/ חדשות או כל דבר 
saridtv@sarid.org.il
 
 



 





   

 
 
מונה:


זיג זיג זיג
סיפור: מאת דני נימרי  |  איור: יעקב גוטרמן  |  פורסם בתאריך: 25/7/2017

כמה חודשים לאחר שחגגתי עם הורי ועם כל הדודים והדודות שלי מחיפה, יום הולדת עשר, המורה שלי, דבורק'ה הלר הוציאה אותי מהכיתה.
היא צעקה עלי משהו כזה ואני נשבע שאני אומר לכם את האמת, ובכל מקרה, גם אם אינכם מאמינים לי, ואני די בטוח שאתם לא מאמינים לי, אז זה בדיוק מה שאני שמעתי –
"אתה תישאר בור ועם הארץ וכל החיים שלך תעשה רק זיג זיג זיג!!!"

ככה בדיוק היא צעקה עלי, ובחמת זעם קרעה את המחברת שלי לחתיכות, קימטה אותן באצבעותיה הרזות, המיוסרות מדלקת פרקים, והשליכה אותן לפח האשפה, שניצב לו מבויש כמוני, בפינת הכיתה. לא הבנתי מה פירוש הביטוי המוזר הזה "זיג זיג זיג", אך מחוץ לכיתה בדרכי לחדר של ההורים שלי, חזרתי עליו בראשי פעם אחר פעם, מנסה למצוא לו הסבר.

החלטתי שאני מסתלק לי עכשיו לכל הרוחות, זאת אומרת, לחורשה שמעבר לכביש, ויהיה מה שיהיה. ההורים שלי, כמו שאר חברי הקיבוץ, עדיין עבדו באותה שעת צהריים חמימה. אבא חלב פרות ברפת ואמא בישלה במטבח, וידעתי ואף שמחתי על שהם לא נמצאים בבית.

ארזתי מיד בתוך התרמיל שנתן לי הדוד שלי מוישה ליום ההולדת, את המשקפת והמצפן שקיבלתי מהדוד מיליה, שהיה הדוד הכי ג'ינג'י, הכי בדחן והכי עשיר במשפחה שלנו, את המימייה ואת האולר שנתנה לי הדודה האהובה רעיה, את הזכוכית המגדלת ואת הפנס שקיבלתי מהדודה אוליה ואת הספר "רובינזון קרוזו" שקנו לי ההורים שלי. הם קנו לי מאז ומתמיד רק ספרים לימי ההולדת. אחר כך מצאתי בארון הקיר מין ציפה לבנה מקופלת וחצי כיכר לחם שחור ודחסתי גם אותם לתוך התרמיל. העמסתי את התרמיל על הגב ולא שכחתי לקחת איתי גם את הרשת שלי ללכידת פרפרים, שאחרי שהסתכלתי עליהם עם המגדלת, שחררתי אותם.

החלטתי שהפעם לא אחזור לכיתה ויהי מה, ויצאתי לדרך. הלכתי לאט ובשקט בשבילים הכי צדדיים שהכרתי בקיבוץ, כדי שאף חבר סקרן לא יתקע את האף שלו וישאל שאלות מיותרות.
"זיג זיג זיג" אמרתי לעצמי שוב ושוב כשחציתי בריצה את הכביש הראשי הצר שרק מכוניות מעטות נסעו בו, ועליתי בינות לסלעים ולעצי האורן הצפופים, רמי הקומה. החלטתי שהמקום הטוב ביותר בשבילי למצוא בו מסתור הוא מאגר המים הקדום, החצוב בסלע, בו התנחל לו עץ תאנה ענקי. זה היה העץ היחיד על כל גבעת הטרשים החשופה כשההורים שלי הגיעו לכאן להקים קיבוץ חדש, אלא שאז הם קיבלו הוראה לנטוע כאן בין כל משטחי הסלע הבהירים, חורשת אורנים מהירי צמיחה, והשחצנים האלה עטורי הבלורית הירוקה, האפילו עד מהרה על התאנה רבת הזכויות, גזלו ממנה את פינוק קרני השמש ואת נזר מלכותה.

יכולתי לעמוד זקוף לגמרי בתוך מאגר המים הקטן שיבש מזמן, בלי שיבחינו בי כלל. טיפסתי בלי שום קושי על גזע התאנה שצמחה מלב הסלע ממש, כאילו היא והסלע חד הם, והשקפתי על כל הסביבה.
צפונית לחורשת האורנים, בינות למטע עצי הזית והשקד ראיתי את סאלח ואחמד ופראיד ועמם כמה ילדים קטנים, מפטפטים ומשחקים. הם גרו בכמה בתי אבן מרוחקים מאיתנו, שאנחנו קראנו להם דאר-אל-טוויל. הם ברחו מאיזה כפר נידח ליד ג'נין, נדדו עם החמורים שלהם דרך עמק יזרעאל, והגיעו לכאן עוד לפני שההורים שלי והחברים שלהם הקימו את הקיבוץ. קינאתי נורא בילדים היחפים והצוהלים, ששיחקו כל היום עם הגדיים והכלבים שלהם, גדלו בחיק הטבע ולא היו צריכים לשבת ולהתענות בכיתה של דבורק'ה, שמאחורי גבה כינינו אותה דבורק'ה ה'יבשה'.

לרגע חשבתי ללכת לשאול אותם, אולי הם יודעים מה פירוש הביטוי המוזר "זיג זיג זיג", אבל כרגיל, התביישתי וויתרתי. ריח העשן שהיתמר מהמדורה שלהם הצמיא והרעיב אותי. שתיתי קצת מים פושרים ובלעתי בכמה נגיסות ענקיות את כל הלחם שלקחתי איתי. אחר כך, בלי לחשוב יותר מדי, שתיתי גם את כל המים שעוד נותרו לי במימייה.
בינתיים החלה השמש לשקוע וחשכה צוננת ירדה על החורשה.
פרסתי את הציפה על הארץ והתכרבלתי בתוכה ואחר כך לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, חוץ מאשר לחשוב. היה כל כך שקט עכשיו בשיפולי מאגר המים, ששמעתי את הלמות ליבי. עלה בדעתי, שאולי הביטוי הלא מובן הזה - "זיג זיג זיג", קשור איכשהו לשפע הציורים בהם קישטתי את דפי המחברת שלי לחשבון, זו שנקרעה לחתיכות, ציורים בהם בעלי חיים שונים - פרפרים, כלבים, ארנבונים, פרות, יונים וסוסים, אך גם בני אדם, הזדווגו ברוב שמחה. 

התעוררתי בבטן חלולה מרעב. מיליוני כוכבים נדלקו וכבו בין צמרות האורנים וריח עמום של טחב ושל בדידות עלה מהאדמה הלחה. יללות התנים המתקוטטים זה עם זה על פגרי התרנגולות שהשליכו הלולנים שלנו לוואדי העמוק בשולי החורשה, נשמעו לי קרובות ומאיימות מתמיד. לא ידעתי מה השעה וכל רחש קל נשמע לי כנשיפת נחש. הדלקתי את הפנס וחיפשתי את הירח. לא מצאתי. פחדתי, אך יותר מכל התגעגעתי להורים שלי ולמיטה החמה שלי בבית הילדים. הייתי רעב נורא. צמא ורעב. אפילו תרד וקישואים הייתי אוכל עכשיו, ואולי גם עוצם את העיניים וסותם את האף ושותה ספל עם חמיצה.

נזכרתי פתאום במוכר הבייגלעך הקשיש, שהתהלך לאיטו בתחנה המרכזית בחיפה, שלא יכולתי לגרוע ממנו את מבטי. על הצוואר שלו היה תלוי מין מתקן מעץ, שעל שלושת עמודיו הדקים היו מושחלים כעכים טריים. הוא הלך מתחנת אוטובוס אחת לשנייה בגרירת רגליים זקנה ועייפה ולחש בקול צרוד, מתחנן: "בייגלעך טרי, פרישע בייגלעך, פרישע בייגלעך, בייגלעך"... אמרתי לאבא שאנחנו חייבים לעזור לאיש הטוב הזה. רעיון מצוין, הוא אמר לי, וקנה לנו שני כעכים עגולים שעל הקרום הפריך והשזוף שלהם היו דבוקים פרורי מלח גס וגרגירי פרג שחורים, ולקינוח קנה לשנינו גם כוס גזוז פטל ענקית.        

"זיז זיג זיג", לחשתי לעצמי. שישקו לי כולם בתחת. אפילו אמות מרעב ומצמא, ומכל המחלות הכי איומות על פני האדמה, לא אשוב יותר לעולם לבית הילדים ולכיתה הזאת ולמורה המשעממת שלי, דבורק'ה ה'יבשה'.
אבל מה יהיה עם ההורים שלי ועם אחותי הגדולה?

התעוררתי עם עלות השחר. רוח קלה נשבה ועורבנים משכימי קום כבר החלו לצווח ולדלג בין ענפי האורנים. לא הבנתי איך זה שהחברים מהקיבוץ עדיין לא מחפשים אותי. דאגתי נורא.
ראיתי בעזרת המשקפת שפראיד כבר התעורר ואפילו הדליק מדורה חדשה והניח על הגחלים קומקום פח גדול. החלטתי ללכת אליו. הייתי חייב לשתות ולאכול. לקחתי איתי רק את המשקפת ואת הרשת לציד פרפרים. חשבתי שאולי הוא ידע להסביר לי מה פירוש הביטוי הזה, "זיג זיג זיג".

אך עוד לפני שהגעתי לדאר-אל-טוויל, גיליתי את קבוצת החברים. הם כבר עברו את הכביש ועמדו בכניסה לחורשה. מבעד לעדשות המשקפת ראיתי את פרץ שיין, המוכתר של הקיבוץ, מחלק אותם לחוליות ומנחה אותם להיכן עליהם ללכת. הבנתי מיד שהם מחפשים אותי.
שבתי מיד למאגר המים. טיפסתי על התאנה והשקפתי סביבי.
על גדת הוואדי ראיתי את חנן רועה את עדר הכבשים, בולש סביב סביב במשקפת הצמודה לעיניו. חנן היה איש נהדר שלימד אותי את כל מה שידעתי על פרפרים, על צמחים ועל חרסים עתיקים. פעם, כשיצאתי איתו למרעה, הוא הראה לי שיח גדול עם פרחים צהובים וביקש ממני שאקטוף כמה עלים ואמולל אותם בין אצבעותיי. הסרחון היה נורא. חנן פרץ בצחוק מתגלגל ואמר לי, שנראה לו, שלא סתם מכנים את הצמח הזה צחנן מבאיש.
בשביל התחתון, החוצה את החורשה במרכזה, הלכו האחים השו ושייע.
השו היה מראשוני הקיבוץ, איש שקט ונמרץ, חרוץ ומסור לעבודתו. שייע אחיו, היה הפליט הראשון שהגיע אלינו לאחר המלחמה הגדולה. אמא לחשה לי בשקט, ששייע הוא "אוד מוצל".
לא הבנתי וגם לא טרחו להסביר לי מה זה אומר.
השו ושייע היו רזים מאוד, קשוחים ומגוידים, ודיברו אחד עם השני, או אולי כל אחד עם עצמו, ובהליכתם הנחושה קדימה, נדמה לי, כאילו הם אוחזים בידיהם משוטים וחותרים בהם בכוח באוויר הבוקר הקריר.                                          
בשביל העליון הלכו זה לצד זה אבנר הרזה ומוישה, שפראיד וסאלח כינו אותו בתואר של כבוד, חוואג'ה מוסה. שניהם עבדו בפלחה ובמוסך של הקיבוץ ולבשו בגדי חאקי ארוכים מוכתמים בגריז ובשמן מכונות וחבשו כובעי מצחיה. הם שלטו היטב בשפה הערבית, והייתי בטוח שהם בדרכם לחקור את פראיד ואת סאלח, שהיו מיודדים אתם מאוד.

במרכז, ממש לעבר מאגר המים, התקדם בצעדים נמרצים פרץ, ולצידו גורה. פרץ היה נמוך קומה, מוצק וסמכותי, ואילו גורה החכם, שתפר שׂקים לגרעינים במחסן התבואות, היה רזה מאוד וכה שחוח כתפיים, עד שנדמה לי לעיתים, שגורל כל העולם  מעיק עליהן בנטל כבד מנשוא.

אבא אמר לי לא פעם, שכל החברים בקיבוץ עובדים מעלות החמה ועד צאת הנשמה, ועכשיו התביישתי נורא, שחברים עסוקים מבזבזים שעות עבודה יקרות בחיפושים אחרי. חיבקתי בפעם האחרונה את התאנה. לרגע היה נדמה לי שהיא אוזרת כוחות אחרונים, זוקפת למעני את קומתה ומחזירה לי חיבוק. רק עכשיו, באור הבוקר הקיצי הצלול, ראיתי אותה במלוא עליבותה. פטריות צהובות נאחזו בגזע המכורסם והמחורר שלה, ענפיה הגרומים שפעם התנשאו בהדרת כבוד אצילית, היו דוויים ושמוטים באפיסת כוחות, ומורסות מכוערות פצעו את עליה הרחבים, הכמושים. היה לי עצוב וחבל עליה, אך במיוחד התעצבתי על עצמי.

הראשון שפגש אותי היה אבנר. הוא מלמל לעצמו משהו על טיפשות ועל חוסר אחריות של הילדים בימינו, ושאל אותי בקולו הצרוד, אפוף העשן, כמה זמן חשבתי להסתתר כאן לבדי, ואם אני מבין עד כמה כל חברי הקיבוץ ובמיוחד ההורים שלי דאגו לי.
הוא הדליק עוד סיגריה מצחינה והציע לי להיפרד לשלום מהתאנה, שלצערו הרב איזו חיפושית אכזרית מתנכלת לה ומקצרת את ימיה, ויתכן בהחלט, שהיא הולכת וקרבה ליומה האחרון.
אזרתי אומץ ושאלתי אותו, אך לא סיפרתי לו כמובן על מחברת הציורים שלי, אם הוא יכול להסביר לי מה פירוש הביטוי המוזר הזה - "זיג זיג זיג", שבגללו ברחתי לחורשה. הוא פלט מנחיריו שני סילוני עשן ארוכים, נעץ בי את מבטו החודר והציע, שראשית כל נלך להרגיע את ההורים שלי, שהוא בטוח שמרוב דאגה לא ישנו כל הלילה.

ובקשר ל"זיג זיג זיג" הזה שלך, אמר לי אבנר, בחצותנו את הכביש בדרכנו הביתה, נדמה לי שאת האהבה הראשונה שלך כבר הענקת לעץ התאנה.
ושמע נא בחור צעיר ויפה, אתה לא חייב להסמיק כמו צנונית כשרק מזכירים את המילה אהבה. אני חושב שהמורה שלך, דבורק'ה, לא היתה צריכה לומר לך את מה שאמרה, אבל תאמין לחבר מבוגר ובעל ניסיון, אני בטוח שתוך כמה שנים יהיו לך הרבה אהבות נוספות. לא הקשבתי להמשך דבריו, משום שאמא שלי הגיעה בריצה לשער הקיבוץ, עטפה אותי בזרועותיה בחיבוק נדיר ומשכה בחוזקה באפה, אך לא אמרה לי מילה.
נצמדתי אליה ודמעתי בשקט.   

 
 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...

לייבסיטי - בניית אתרים