כניסה לחברים  |  הרשמה 

 
  
חדש באתר


 
 
דבר העורך
 
 

שלחו מייל בכל בעיה/ שאלה/ הבהרה/ תיקון/ תמונת מצב/ סרטון נחמד/ חדשות או כל דבר 
saridtv@sarid.org.il
 
 



 





   

 
 
מונה:


עשר שנים למותו של נתן יונתן
דברים על האיש שחי ויצר בתוכנו והלך אתנו בשבילי-עפר לאורך שנים רבות.
המורה, המחנך, החבר והמשורר.
נתן קליין-יונתן, הצטרף לקיבוץ שריד בראשית שנת 1945. הוא נמנה על "השלמת גדוד- השדה" שחבריה הגיעו לשריד כבר בחודש נובמבר 1943, אך נתן, ששימש בתפקיד מרכזי בתנועת השומר-הצעיר, הגיע אלינו שנה יותר מאוחר. במכתב מאותם ימים לחברי הקבוצה הוא כותב: ".... אני עצמי טרם זכיתי לבוא בשערי החיים בקיבוץ, והמעט אשר יכול אני להתברך בו הרי היא ההשתייכות לקבוצה שומרית בהגשמה ...."
(עלון הקבוצה מס' 4)


פורסם בתאריך: 14/3/2014
עם סיום עבודתו בתנועה נתן מגיע לשריד ומשתלב בקבוצת הבנייה של הקיבוץ.
הנה הוא מהלך בינינו כשכאפייה קשורה למותניו או מונחת ברישול על כתפיו - איש מרשים; בקומתו, ברעמת תלתליו, בעיניו המחייכות, בתוגתו. משורר צעיר בראשית דרכו.
בימיו הראשונים בקיבוץ הוא חולק צריף מגורים עם בן הקיבוץ אפרים רוזן, וכך נולדת ידידות ועמה השיר: "עוללות אפרים".

"הוּא בָּא אֶל שַלְוַתְכֶן כְּשֹׁד בַּצָּהֳרָיִם,
רוֹעוֹת-הָעֲדָרִים – חָמְדוּ אוֹתוֹ עַד בּוֹש,
וְנַעֲרוֹת-הַכְּפָר – כָּל חֲמוּדוֹת-הָעַיִן:
מֵאַרְכּוּבוֹת רַגְלָיו עַד תַּלְתַּלֵּי-הָרֹאשׁ ...."

 

ובקבוצת הבנייה? אולי כבר סיימו להרחיב את הנפחייה, או שחבריה כרגע על הפיגומים של הלול שהולך ומוקם. לא מזמן הונחה אבן הפינה למוסד החינוכי המקומי ובטח מושקע גם שם מאמץ לא קטן בבניית בתי מגורים וכיתות.
בקבוצת הבנייה של הקיבוץ נרקמת חברות אמיצה בין נתן לחנוך שמידט-שחם, חברות בין שני טיפוסים שונים כל כך זה מזה - האחד בנאי שבונה "בתי חומה" והשני משורר שיום יבוא ויבנה "בתים של רוח". נתן קורא לחנוך "מורי" ולומד ממנו את רזי המקצוע.
 
בסתו 1946 נתן יוצא ללמוד הוראה לכיתות גבוהות. על צאתו ללימודים, על עזיבת כפרו אל עיר נכרית, אל המולת הכרך, הוא מספר למיכל הביישנית:

 "יוֹם עֲמָלִי כְּבָר תָם וְגַז לוֹ כַּחֲלוֹם
אֶל עִיר נָכְרִית מְאֹד הוֹלֵך אֲנֹכי,
אַנִיחַ מִידִי הַמֶלֶט וְהֲלוֹם
הֶיֶה שָלוֹם, מוֹרִי הָטוֹב חָנוֹכִי!

 
אֲתָה, חָנוֹך, תִּבְנֶה בָּתי-חוֹמָה עָזִים
אֵי פַעַם עוֹד אָבֹא בָּהֶם לַנוּחַ
אָנִי אוֹסִיף אוּלַי לַחֲרֹז קְצָת חֲרוּזִים
אֲנִי אֶבְנֵה אוּלַי בּתִים שֶל רוּחַ...
 
מַחַר אֵלֵך מִפֹּה, אֶל הֲמוּלַת-כְּרָכִים,
וְאֵל כְּפָרִי הַקָּט מָתָי אָבֹא שֵנִית?
מָתָי אָשוּב אֵלָיו לִקְטֹף זֵרֵי-פְּרָחִים
מחִיוּכֵי-מִיכַל הַבַּיְשָׁנִית? ...."

(מתוך: "מִיכַל הַבַּיְשָנִית" כפי שנכתב למיכל הקטנה. שריד - 30.8.1946).
 
ומי היא מיכל? מיכל היא ילדתם הפעוטה של חנה וחנוך שמידט-שחם. חנוך, החבר של נתן מקבוצת הבנייה.
במיכל הקטנה נתן מוצא בת שיח:

"מִיכַל, הָרוּחַ מַחֲרִישׁ
עוֹד נָח הַעֶרֶב בֶּהָרִים.
נֵלֵך, בִּתִי, אֶל הֶחָרִיש,
אֶל הַנִירִים הַאֲפוּרִים ...."

(מתוך: "אֶל הַנִירִים הַאֲפוּרִים" כפי שנכתב למיכל הקטנה ב- 10.10.1946 - סוכות התש"ז בשריד)
 
את שנת הלימודים הראשונה נתן עושה בסמינר הקיבוצים בתל-אביב ואת השנה השנייה בסמינר בית הכרם בירושלים. מהמולת-הכרכים הוא שולח באופן סדיר מכתבים לחברי הקיבוץ. מכתביו מלאים ברשמים, הרהורים, קטעי פרוזה ופייטנות. הוא כותב על הציפורים ועל הים, על מוכר ה"אלטע זאכען" שצליל קולו נשמע לו צרוד ונוגה, על בית הקפה שנשקף מחלון חדרו ועל יושביו.
עם המעבר לירושלים נתן כותב על צער הפרידה מהים, על שכונת בית הכרם ובתיה הגדולים עשויי האבן כמבצרים, הוא כותב על ימים קשים, על המצור בירושלים. מכתביו אלה מתפרסמים ב"בשריד" - העלון הפנימי של הקיבוץ, תחת הכותרת: "מכתבים מן הכרך".
עם תום לימודיו נתן חוזר לקיבוץ ומשתלב בצוות החינוכי של המוסד המקומי בתור מורה למקצועות ההומניסטיקה, ומחנך לילדי כיתה ח' - קבוצת "לפיד".

קבוצת "לפיד" מורכבת מילדים מכמה קיבוצים (שריד, עין-השופט, דן), ומילדים שהגיעו אלינו מהעיר ומהגולה. ילדי קיבוץ דן שעל גבול הצפון, פונו לחיפה במלחמת השחרור. חמישה חודשים הם שהו בחיפה ובאוקטובר 1948 הם הגיעו לשריד והשתלבו בכיתות השונות לפי גילאים.
עבור הילדים הרחוקים מביתם נתן הוא לא רק מחנך, אלא גם מעין אב.
את שיחות הקבוצה נהג נתן לפתוח בשירה בציבור כשהוא מלווה בנגינה במפוחית-פה או מנדולינה. בכלל היתה המון מוזיקה במוסד. שרו בערבי קן, במסיבות חברה, בשיעורי מוזיקה על אחת כמה וכמה. מילות השיר נרשמות על הלוח או שמדוקלמות בקצב הכתבה, והילדים רושמים אותן לתוך מחברתם.
בחופשות, כאשר הילדים מתפזרים איש איש לביתו/לקיבוצו, נתן מקפיד לשמור עמם על קשר מכתבים. את המכתב, הוא אומר להם, ניתן לקרוא בחברותא או ביחידות, שכן הוא נועד לכולם יחד ולכל אחד לחוד.
 
"לרעי-חניכי, באשר אתם שם – היו שלום!
.... הנה הלביש האביב את הארץ בגדי חמודות ורשאים אתם להתייהר ולהתגנדר על דן שלכם ועין השופט שלכם. מכירים אתכם ... אתם מאוהבים בעצמכם ובקיבוציכם ובטוחים שאין על פני האדמה מקומות יפים מהם. וכי מי לא ידע - עין השופט רוכבת על העמק, שולחת לשון מלגלגת נוכח בתיה הקטנים של שריד ופוזלת בחשאי אל עבר הים התיכון.... מי ידמה לה לעין השופט בפרוש האביב?!
ודן? מכיר אני את דן. בשכבר הימים, בהיותי עוד נער את נערי השומר-הצעיר, מטייל הייתי נוכח הירח הסורי הקר על שפת בריכות הדגים ועורך להנאתי דו-שיח רומנטי עם כוכבי-השמים וצפרדעי-הביצות הפטפטניות.
מכירים אותה, את היחפנית שלכם, שטובלת מחלפותיה במעינותיו הצוננים של תל-אל קאדי, מפקירה את ראשה המתולתל לרוחות הקרות הנושבות מן החרמון ורגליה היחפות בוססות בטיט החולה ... בת מלך יחפה ויפה ...
אבל אנחנו, בני-שריד, אין לנו אף הר גבוה ואף מעיין להתיהר בו (זולתי הקישון, זה נחל הקדומים, המושך בכבדות את מימיו הזקנים, אי שם בשדות). אך את שריד אהבנו, כמות שהיא, בלי כחל וסרק. למשתה הגדול שיערוך בקרוב הוד מעלתו הטבע, תופיע שריד שלנו בלבוש אביבי צנוע ונחמד, ואתם - בשם הידידות - אל תבוזו לה!...
"כי בעולם הזה - יפות ממנה יש -
אך אין יפה, עוד אין יפה כמוה!"

(מתוך "מיכל הבישנית")
 
.... האביב, רעי החביבים, דבר נפלא הוא, אך מה אפשר לעשות בו, בנפלא הזה? אותי הוא מביא לידי עצבות. בכלל, דומני שכל דבר יפה מדי יותר מדי מעציב, מפני שאנו יודעים בודאות כי לא נשיגו עד עולם. ....
אולם בחופש - כן החופש זהו עניין אחר לחלוטין, בו אפשר לעשות משהו. מה עושים אתם בחופש? ....
אני, דרך משל, נדון בכל חופש לימים אחדים של מבוכה. .... יותר מדי דברים מצפים לעשיתם ופחות מדי זמן עומד לרשותי.
אך בלית ברירה הסתגלתי למצב החדש והחילותי בעבודה. אני מכין לכם ול"עֹפר" את הנושא השלישי, הנושא הספרותי, ומלבד זאת, פרק בנושא המשותף - "שנה למדינת ישראל".
מדי פעם אני יורד אל המוסד, עורך סיור עגום בכתות הריקות. מאז ומתמיד מעציב אותי מראה כתה ריקה. כתה יתומה. ....
אני שמח על החֹפש, אך אודה ולא אבוש – אני מתגעגע כבר לראותכם שוב. בחיי!
רעכם
נתן
שריד / חפש פסח / התש"ט
 
בשנת 1951, כשיוצא לאור ספר שיריו הראשון של נתן, "שבילי עפר", עורכים חניכי המוסד מסיבה בחדר האוכל - שירה בציבור לפני הארוחה, דברי ברכה בשם המוסד כולו, קריאת שניים משיריו. אווירת התרגשות אופפת את כולם, גם בשל ציור העטיפה של הספר, פרי מכחולו של אלכס לוי מקבוצת "שחר".
בתגובה כותב נתן לנערי המוסד:
"לחניכי = רעי במוסד, ....
.... הנה, לכן ירחב הלב, למראה המסיבה הצנועה שערכו חניכי במוסד לציון הופעת ספר שירי הראשון "שבילי עפר". במקום שם ספר שירים הוא מאורע וחוויה - שם ינוּבּו חיים של יצירה, ... כי מטרה אחת לנו ויעוד אחד לשירה - לעשות את חיי בני-האדם טובים, יפים ומאושרים יותר - וארשה לעצמי לצטט לסיום את "עצמי":
 
"....אַךְ אַאֲמִין אָחִים, בִּגְבוֹר סוּפָה בַּלָיִל
     וַעַיֵיפִים מִנְדוֹד, אֶל חוֹף-מִבְטַח נִשְעַט
     אֲנִי בְּצִי-שִירַי,
     אַתֶם בְּצִי-הַדָיִג
     נַחְתוֹר בַּעֲרָפֶל, אֶל מִגְדָלוֹר אֶחָד!"

 ("ספר החיים" כרך ב', סיון תשי"א / יוני 1951)
 
שנים מאוחר יותר, (ב- 17.8.1990), במסיבה שנערכה לנתן בקיבוץ לרגל קבלת "פרס ביאליק" ולציון 50 שנות יצירה, כותבת לו מרים רוזן: "בשנת 52 באתי לשריד כמורה למוסד החינוכי - אז חברה תוססת ושוקקת חיים של נערות ונערים. חברה המלווה בצוות חינוכי צעיר בגיל וברוח, ואתה אחד מהצוות, מורה, מחנך, חבר ומשורר - עדיין בראשית דרכך אך כבר מוכר בחוגים רחבים.
משורר בכתיבתו בונה את חוג קוראיו. חוג קוראיך נתון. חניכי קבוצתך בפרט והמוסד בכלל, הקיבוץ והתנועה מצפים וערים לכל שיר חדש. ....
- כל ספר שלך הוא חגיגה למוסד, לקיבוץ. בשיעורי מוזיקה שרים את השירים. ערבי שישי עם האיש והקתרוס הישן. ובמסיבות קבוצה מקהלה מדברת את דברי האיכר שלא מסר נפשו לקיסר:  
שָלֵו וְגֵאֶה. עַד עוֹלָם יִזְכְּרוּהוּ, אֶת דְבַר הָאִכָּר הַפָּשׁוּט:
"אָהַבְתִּי תּוּגַת-הַתְּלָמִים וְהָרוּחַ, עִם צֶמֶד סוּסַי אֶל הָאֹפֶק לָשוּט...."
  
ובמסיבת קיבוץ לציון חמישים שנה ל"השלמת גדוד-השדה", נתן מקריא שיר משלו, על "באר שפעמה" פה פעם בלב השדה. באר בשדה שסככו עליה שלושה עצי תמר. משום מה הוא חש שאיש אינו זוכר את אותה הבאר, "גם לא אחד שיעיד לטובתי" והוא "חוֹזֵר וְטוֹעֵן":

"....שָׁם בְּלֵב הַשָדֶה
דְּרוֹמִית-מַעֲרָבִית לַמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ אָנוּ עוֹמְדִים
עַכְשָׁו
לְעֵת עֶרֶב
בְּאֵר פָּעֲמָה
וְסָכְכוּ עָלֶיהָ
שְׁלֹשָה זְקִיפֵי-תָּמָר...."

 
כן. היתה שם באר. אם תלכו במורד הפרדס, תחצו את שכונת ההרחבה, תפנו דרומה ותחלפו על פני "חוות חנה" תגיעו למקום שבו היתה הבאר. היום לא נותר ממנה זכר אבל "זִקְנֵי הַמָּקוֹם" יכולים לספר שאפילו ממרחק השנים, כשעוברים בסמוך לה, עדיין נדמה שאפשר לשמוע את תקתוק המשאבה.
 
"....כְּשֶׁאֵלֵךְ מִכָּאן
רֵיקָן יִשָׁאֵר הַשָׂדֶה
אֳבָל שִׁיר אֶחָד בִּשְׁבִילֵי-עָפָר
כְּמוֹ כּוֹכָב אַחֲרוֹן
בְּפַאֲתֵי-שְׁחָרִים
יָאִיר בְּדֶרֶך הַשִׁירִים
אֶת רַחֲמֵי-הַבְּאֵר הָהִיא
אֶת חֶסֶד הַתְּמָרִים."

נתן יונתן  






נתן עם המנדולינה ועם חבריו לתזמורת
אפרים רוזן, פפו פליקס, חיים בן-יעקב,
ראובן דננבאום ומרדכי תלמי.




נתן עם חניכיו, חברי קבוצת "זית"
ברי שיין ז"ל וחגי פרידמן.


 

 

נתן יונתן עם שלומית רובינפלד (בירק)
ודן אמיתי. 
 

 
ליקטה מתוך ארכיון הקיבוץ, ערכה ורשמה אילת רוזן-קרוא.
תודה למיכל (שחם) שמאלי על עזרתה.
שריד. 12.3.2014
 
 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...

לייבסיטי - בניית אתרים