כניסה לחברים  |  הרשמה 

 
  
חדש באתר


 
 
דבר העורך
 
 

שלחו מייל בכל בעיה/ שאלה/ הבהרה/ תיקון/ תמונת מצב/ סרטון נחמד/ חדשות או כל דבר 
saridtv@sarid.org.il
 
 



 





   

 
 
מונה:


דף הבית >> ארכיון 2013 >> "קרניים" סיפור מאת: דני נימרי
קרניים - סיפור מאת דני נימרי - איור יעקוב גוטרמן
 
נפגשנו פתאום ליד שדה החמניות רחב הידיים. הייתי אז בדיוק בתחילת ההליכה היומית שלי, זו של שבת בבוקר, המתארכת לה לעיתים קצת יותר.
בהיסוס קל הוא שאל אותי, כבר נושם בכבדות ונוטף זיעה, אם הוא יפריע לי בדרכי, אם יתלווה אלי ויצעד לצידי. משעמם לו עכשיו נורא, כך הוא הוסיף ואמר לי, כשנגזר עליו אחרי כל כך הרבה שנות נישואים, לצאת ולצעוד לגמרי לבדו. כמובן שהסכמתי. אמרתי לו שמסלול הצעידה היומיומי שלי כמעט קבוע. אני הולך עד לפינת שדה החמניות, פונה שמאלה ומקיף את חורשת האיקליפטוסים ושב באותה הדרך בה באתי. זה המסלול הרגיל שלי, החוזר על עצמו חמש עד שש פעמים בשבוע. בקיץ אני יוצא להליכה בשעות הבוקר המוקדמות ובחורף לפנות ערב. חמישים דקות של הליכה מהירה, בדיוק נמרץ.
צעדנו שותקים זה לצד זה, בדרך הרחבה המאובקת, שמכונות חקלאיות חרצו בה את נתיבי גלגליהן הכבדים. משמאלנו, לאורך כל הדרך הבוהקת בשמש הבוקר החמימה, קדו אלינו ראשי החמניות כמשתחווים בפנינו בהכנעה.
מועד הקציר קרב ובא, וצמחים רבים כבר קרסו מטה מכובד משקלם, ראשיהם השחומים, מוכי הרוח והשמש, רבצו מעולפים על האדמה השחורה, המבוקעת.

"אתה רוצה לשמוע סיפור אמיתי? מה שנקרא אצלנו סיפור מהחיים?" הוא שואל אותי, נושם ונושף, לאחר זמן קצר.
"אני תמיד מוכן להקשיב לסיפורים מהחיים," עניתי לו, "ומי כמוך יודע את זה." "או קיי," הוא אומר לי, "אבל התנאי שלי הוא, שאתה לא מתפרץ ולא קוטע אותי עד סוף הסיפור עם החוסר סבלנות הקיבוצניקי הבלתי נסבל שלך."
"סיכמנו," אני אומר לו.
"היא הצמיחה לי קרניים מכאן ועד לקוטב הצפוני, האישה האחת והיחידה שלי,"
הוא פותח מיד בדבריו הישירים, ומקנח בשרוול חולצתו את אגלי הזיעה ממצחו.
"וכמו שזה נראה לי ובדיוק כפי שזה מקובל אצלנו מאז ומתמיד, הייתי האחרון שידע על כך. והבנתי את זה, רק כשהיא פרחה לה לגמרי מהקן."
נדתי אליו בראשי בהסכמה, אך לא פציתי את פי, בדיוק כפי שסוכם בינינו.
והוא המשיך: "אני בטוח שגם אתה ידעת על מה שקורה אצלה, חתיכת מנוול שכמוך. אבל כמובן שלא באת אלי, לספר לי. כולכם פה, בני הקיבוץ, בדיוק אותו השטאנץ. ככה גידלו אתכם כאן, בקיבוץ. שומרים את הכול בבטן. לא מדברים. ואני, בסתר ליבי, חשבתי לעצמי, אולי אתה, החבר האחרון שלי פה, יכולת לבוא אלי וללחוש לי משהו באוזן, לזרוק לי איזו עצם קטנה, אבל גם אתה, כמו כולם, לא פצית פה ולא ביקשת לדבר איתי."
המשכתי לשתוק.
"אז ככה זה היה," הוא המשיך בדבריו ונשם עמוקות.
"כבר הרבה זמן שהרגשתי שמשהו בינינו לא לגמרי בסדר, אבל לא פענחתי מה זה בדיוק הדבר הזה שלא בסדר. אבל אתה, חכם זקן שכמוך, אתה בטח תבין את זה. אז בוא נגיד את זה ישר לעניין ובלי שום חוכמות והכי בעדינות שאפשר - בגילנו המתקדם, התחילו גם לי בעיות בין הרגליים. הבחורצ'יק הפסיק לעבוד כמו פעם, בימים הטובים, כשהיינו צעירים ויפים. אז חשבתי לי ככה בתמימות המטופשת שלי, בעצם, אולי זה לא נורא כל כך. היא כבר מזמן לא רוצה כמו פעם ואני כבר לא יכול כמו פעם, אז אולי שום דבר לא קרה והכול בסדר. מה שנקרא – תיקו. פיפטי פיפטי.
נו, אנחנו ביחד כבר יותר מארבעים שנה ואין בינינו כבר שום הפתעות. הכול שגרתי ודי משעמם, ובסך הכול, ובינינו לבין עצמנו, כבר לא היה שווה הרבה. מה, אצלך זה אחרת? תספר את זה למישהו אחר, לא לי. אוכלים, שותים, מדברים על הילדים ועל הנכדים, צופים ביחד באיזו תכנית משעממת בטלביזיה ונכנסים למיטה. הרגלים. שיגרה. וככה כל יום אותו הדבר. הכול חוזר על עצמו בלי שום כיוון וגיוון ועניין. מה אני אגיד לך, אלה החיים. ואני, אני כמו שאמרתי לך, הייתי נשוי לה יותר מארבעים שנה ואף פעם לא עשיתי אפילו איזו קפיצה קטנה הצידה. הייתי נאמן לה אפילו יותר מהכלב בוקסר המשפחתי שלנו. אפילו יותר מאשר לקיבוץ היקר שלנו, ואתה יודע עד כמה אני נאמן לקיבוץ.
להסתכל על אחרות, זה כן. לדבר עם החבר'ה על זיונים, גם כן. אבל סרטים כחולים למשל, רק לעיתים רחוקות. אולי במילואים, כשישבנו כל החברה ושמרנו באיזה מוצב נידח על הגבול. אבל בראש ובמעשים הייתי נאמן לה בלי גבול. לא נתתי לה מעולם עילה כלשהי לחשוד בנאמנות שלי. ככה זה בעולם הזה. וכמה שלא האמנתי עליה, בסופו של דבר היא הראתה לי מאיפה משתין הדג. אני מודה. הייתי תמים כמו ילד. יצאתי לנסיעות עבודה ממושכות. לעיתים קרובות מדי נעדרתי מהבית. סמכתי עליה לגמרי. אבל שלא תחשוב אפילו לרגע. אני לא ביקשתי ואני גם לא מבקש רחמים מאף אחד, אפילו לא מההוא שיושב לו שם למעלה ומסתכל עלינו כל הזמן. בו אני בכלל לא מאמין. אני הלוא כופר גמור, אוכל ביום כיפור וזולל חזיר וכל שרץ וזוחל עלי אדמות."

וכאן הוא מרים את ראשו כמתפלל לשמים הבהירים, הנקיים מכל ענן, נתקל ברגלו בצמיג ישן שמושלך לצד הדרך, ואלמלא אני תופש במהירות את ידו, לבטח היה משתטח אפים ארצה ונמרח בכול כובד משקלו על האדמה הקשה.
הוא פולט איזו נהמה קצרה, שניתן לפרשה כקללה ארסית או כהבעת תודה, ואנו ממשיכים לצעוד זה לצד זה בדממה מוחלטת.

הוא בן גילי בערך, אך נולד באחד המושבים השכנים לנו, ומי שיסתכל עליו מהצד, כמו שאני מסתכל עליו עכשיו, יתקשה להאמין שזמן קצר לאחר גירושיו הפתאומיים, החלו להסתובב בחצר הקטנה והצפופה שלנו סיפורים עסיסיים עליו ועל שפע כיבושיו. סיפרו על המדרכות, במחסן הבגדים וליד השולחנות בחדר האוכל, שהוא חוגג עם כל האלמנות, הגרושות והרווקות, ואפילו עם כמה מהנשים הנשואות לכאורה באושר, שמנצלות רגעי חופש נדירים ובאות אליו בהיחבא, להתנחם בין זרועותיו הקצרות, העבות והשעירות.

"אז כמו שאתה רואה אותי," הוא אומר לי פתאום, "אני נמוך כמעט כמו גמד, שמנמן, רק בקושי מצליח להסוות את הקרחת וכבר די מבוגר, וגם נחשב לעצלן כרוני וקשקשן לא קטן, התחילו לי פתאום חיים חדשים.
בפעם הראשונה זה קרה כאשר ישבתי בתורנות שמירה בשער של הקיבוץ. עברה שם חברה אחת, צעירה ממני בעשר שנים בערך, גרושה טרייה, ושאלה אותי כאילו רק כדי לצאת ידי חובה, מה נשמע. אמרתי לה שיש לי היום יום הולדת. היא שאלה אותי מה אני רוצה ממנה כמתנה. השבתי לה בלי שום חוכמות וישר ולעניין, וכבר באותו לילה חגגנו כמו מטורפים במיטה. פתאום גיליתי את כוחותיי מחדש. המשאבה חזרה לעבוד כמו שעון שווייצרי. ממש כמו בימים הטובים. האמת היא שהאישה הזו לא הייתה איזו יפהפיה גדולה וברור שזמניה הטובים כבר חלפו מזמן, מה שאנחנו מכנים בינינו לבין עצמנו, 'משומשת במצב רע', אבל מי אני ומה אני? בחור צעיר, רזה, שרירי גבוה ויפה?
וזו הייתה רק יריית הזינוק. נדהמתי לגלות פתאום, כשמצאתי את עצמי לגמרי לבדי, שמסתובבות אצלנו בחצר הקיבוצית הקטנה שלנו, כל כך הרבה נשים עצובות, מאוכזבות, מדוכאות, מתוסכלות, עגומות ומה לא... תאמין לי, בחלומות הכי רטובים שלך, לא היית מעלה בדעתך עם מי ביליתי...
נכון, היו גם כאלו שאמרו לי מיד – 'בלי ידיים'. את זה אנו שומרות רק לבעלנו החוקי. אבל גם הן היו מוכנות לשוחח איתי. גם הן סבלו מ'עזובה רגשית' – זו מין תחושה נשית כזאת, שהעובדת הסוציאלית שלנו קשקשה לי עליה כשהוזמנתי אליה לשיחות נפש לחיזוק האגו הפגוע.
כן. גם הן היו מוכנות להעלות זיכרונות על הימים שבהם עוד היה להן על מה לדבר עם הבעלים שלהן. פתאום, משום מקום, נהייתי לכומר המוודה של חלק מנשות הקיבוץ. אין לך שום מושג כמה בדידות יש בעולם הזה של הזוגות שעל פניו נשואים באושר, אבל באופן מעשי הכול מת אצלם כבר מזמן.
הפך למשהו מכאני. הרגל כמו כל הרגל אחר, כך חזרו ואמרו לי רובן: אוכלים, שותים, מדברים על הנכדים, על הכלב שמחרבן על הדשא ועל המכונית החדשה של השכנים, הולכים לישון והופ, עוד יום נפלא טבע בים השיגרה המוכרת והבטוחה."

"נו, ומה קורה איתך?" הוא שואל אותי פתאום אחרי שתיקה קצרה, וטופח בהנאה על בטנו הרופסת. "איך אתה מצליח להישאר רזה כמו סרדין? מה, אתה אוכל את עצמך? תראה אותי, נפוח ודחוס כמו איזה קיטבג משומש."
וקורץ בעינו ונועץ בי את המבט הבוחן המשועשע שלו, בדיוק כאשר אני שם לב לכך, שכבר סבבנו את כל חורשת האיקליפטוסים וחלפנו על פני שדה החמניות, והנה, כבר סיימתי לתומי את מלוא ההליכה היומית שלי, ורק עוד רגע ואשוב בשמחה הביתה, אפשוט את בגדי המיוזעים ואקפוץ למקלחת.

"אז זהו," הוא אומר; "אני דיברתי ודיברתי ואתה שתקת כמו דג. תמיד אתה סגור ככה כמו כל הקיבוצניקים ומקשיב בדממה מוחלטת לסיפורים של אחרים? מה אין לך בכלל מה לומר?"   
 
Bookmark and Share
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...

לייבסיטי - בניית אתרים