כניסה לחברים  |  הרשמה 

 
  
חדש באתר


 
 
דבר העורך
 
 

שלחו מייל בכל בעיה/ שאלה/ הבהרה/ תיקון/ תמונת מצב/ סרטון נחמד/ חדשות או כל דבר 
saridtv@sarid.org.il
 
 



 






   

 
 
מונה:


דף הבית >> אודות שריד >> » סידרת כתבות על תולדות שריד >> ביברכה
 

 ביברכה  
 כתבה שביעית בסידרה, מאת: דני נימרי

 

פורסם בתאריך 24/1/2012  |  מאת: דני נימרי  
 

 

רבים נוטים לחשוב בטעות, שמקור השם ביברכה הוא בי - ברכה (בתוכי ברכה). אך לא כן הוא:
באביב שנת 1914 נוסדה בגרמניה ובאוסטרו – הונגריה, שצ'כיה היתה אז חלק ממנה, "ברית משוטטים יהודים בלאו ווייס". זמן קצר לאחר מכן, פרצה מלחמת העולם הראשונה, אך לתנועת "בלאו ווייס" זה לא הפריע והיא המשיכה להתקיים גם בשנות המלחמה.
 
 
התכלית שלשמה הוקמה הייתה ל'שמור על הגחלת', באפשרה לילדים היהודים פעולות צופיות, טיולים וספורט ופעילויות נוספות.
המלחמה הנוראה הסתיימה. אביב העמים הגיע והצהרת בלפור, ומתנועת "בלאו וייס" מתפצל לו בשנת 1921 זרם חלוצי חדש.
במערב צ'כיה מכריזה תנועה חדשה זו על עצמאותה, משנה את שמה ל"תכלת לבן", ומחנכת להגשמה עצמית.
 
בחודש יוני שנת 1922 נפגשים תשעה חברים שהיו בהכשרה חקלאית בעיירה הקטנה ביבריך שבגרמניה ומעניקים את השם "ביברכה" לקבוצה, כדי שיזכיר לעולם ועד את מקום היווסדה. הקמת "ביברכה" הייתה הלכה למעשה, פרי המעבר של התנועה לחלוציות כיעד בלעדי.
חברי הקבוצה מתכנסים כדי לחבר מצע, כיצד יגאלו מהמצב הקשה את עצמם, את בני עמם, ואם אפשר גם את כל האנושות כולה.
 
להלן חלק מהעקרונות שנרשמו על ידם במצע:
• אנחנו משרתים את הרעיון הציוני ומבקשים להגשימו על ידי המעשה שלנו.
• אנו נוקטים ביחס חיובי לעבודת כפיים ולמקצוע.
• הקבוצה מהווה יחידה מלוכדת אחת, אך לא מסתגרת ותחתור כדי להגיע להשתלבותה במסגרת רחבה יותר...
ההכרעה לראות בחלוציות יעד בלעדי הייתה מרחיקת לכת, נועזת ומחויבת המציאות, כאשר שולליה נאלצים לנטוש את התנועה ואת הקבוצה. 
 
רק שלושה מבין אותם תשעה החתומים על מצע הקבוצה נשארו כחברים בשריד עד שהלכו לעולמם והם:
ארווין פוגל הוא משה ציפור, טרודה (שטיינר) - מסריק ואמולדה צנטנר.
כאן המקום לציין, שחברי קבוצת "ביברכה" היו משוייכים למעמד הבינוני הגבוה של היהדות המתבוללת בצ'כיה, בני טובים דוברי גרמנית ובעלי השכלה רחבה, שחלקם עזב את הלימודים הגבוהים באוניברסיטה, כדי ליצור במו ידיהם, חיים חדשים.
 
בשנת 1924 עלו ראשוני הקבוצה ארצה והתיישבו במשק עזר קטן בעין גנים ליד פתח תקווה.
"המחנה של הקבוצה היה בפרדס של משפחת מוסינזון. צריף אחד בעל שלושה חדרים שימש מטבח, חדר אוכל וחדר שינה לבחורות... אחת מחברותינו, התחילה מיד עם בואה לטפל בעופות... קנינו מספר פרות, זוג בהמות עבודה (הפרדות 'גוצקה ותרח') וחכרנו שטח אדמה לגן ירקות," כתב מנחם צנטנר. 
 
ועל כך כתב אבנר אבלס בזכרונותיו: "הלכתי דרך החולות (לא היה כביש) מחיפה לפתח תקווה - עין גנים... מתברר שהצ'כים (למעשה כולם יקים) מצאו להם עצה לחוסר העבודה... בעזרת כספים שאספו בצ'כיה שכרו חתיכת אדמה טובה... יוסף ולנר היה גנן מעולה. את החלב של הפרה, ירקות וביצים הובילו בעגלה קטנה עם חמור לתל אביב.
הצטיין בעבודה זו אברהם צוקר שגם עזר בסנדלרות (שתה תמיד את הספירט שהחזיקו בסנדלריה למרות שהיה עבור נעליים!).
... דיברו כמעט רק גרמנית ובערב שרו את השירים הגרמניים"... 
 
..."אך רצוננו להימצא בסביבה קיבוצית ואי היכולת של המשק הקטן לקלוט את כל העלייה שזרמה אז אלינו, הביאה אותנו לנטישת המשק שבין כה וכה היה במצב קשה... נדדנו לעפולה ומשם לחיפה. גרנו שם במחנה אוהלים ליד המושבה הגרמנית ועבדנו בייבוש מפרץ חיפה... 
 
בימים ההם בחורף 1927, כאשר כל קיומנו היה על כספי הסיוע, הופיעה לפנינו ההצעה להתאחד עם קבוצת "אחווה" שבכנייפס. קיבלנו הצעה זו בהתלהבות ובכל כוחנו התמסרנו למפעל... הוזמנו לפגישת הכרות עם "אחווה" לשריד בשבת אחת יפה. הבחורות הכינו עוגות צ'כיות טריות, חבית יין אדום קטנה מעץ, על עגלה. לא חיכינו לעגלות שהיו בדרך משריד לקחת אותנו ויצאנו עם זריחת השמש, לעלייה לשריד ברגל, עם גרמושקה וגיטרות בשירה כיאה לנוער תכלת לבן"... 
 
אך האיחוד בין שתי הקבוצות היה רצוף קשיים מנטליים וכלכליים.
הקושי החברתי שבהגשמת האיחוד התבטא בשוני המוצא של שתי הקבוצות – מזרח ומערב, ובעיקר ביחסה השלילי של קבוצת "ביברכה" להצטרפות קיבוץ הארצי שנוסד אז, או לכל גוף ארצי אחר.
 
שקולניק (לימים ראש הממשלה לוי אשכול), שהיה אז חבר המרכז החקלאי אמר בפגישה איתם בין יתר דבריו: ..."אני באופן פרטי, אינני רואה פה מזיגה מתאימה בין שתי הקבוצות. זה מוזר שקבוצה בת 18 חברים ("אחווה") תתאחד עם קבוצה הגדולה ממנה פי שניים ("ביברכה"). המצב שהיה פעם שקבוצות הרשו לעצמן לגדול כמה שרצו, לא יוכל לחזור"...
וסיכם את דבריו: "אופי הקבוצות, שאלת התקציב ושאלת הקרקע עושות את האיחוד לבלתי אפשרי"...
אך למרות ההתנגדות והמכשולים הרבים יצא האיחוד לפועל וכבר בחודש מאי 1927, הגיעו חברי "ביברכה" לשריד, כאשר חלק מחברי הקבוצה שהיו למעלה מה"מיכסה המותרת" הועסקו בעבודת בניין בגניגר.
 
חלפו עוד כמה שנים של בירורים וויכוחים ממושכים, עד שבתחילת שנת 1931 מתקבלת החלטה כמעט פה אחד להצטרף לקיבוץ הארצי והחברים זוכים לקבל את ברכתו של מאיר יערי.


רבים מחברי הקבוצה עזבו את שריד במהלך השנים הראשונות, שהיו קשות ביותר מכל בחינה שהיא.

ואלה הם חברי קבוצת "ביברכה" שנשארו בשריד עד יום מותם:
אבנר אבלס                                    אריה אראלי
פרנצי אראלי – גולומביק                    יוסף ולנר
יוסף (פפו) פליקס                            ראובן ברומל
אברהם צוקר                                  ארנסט פלשקס
משה ציפור                                    גיזה פלשקס
טרודה מסריק
מנחם צנטנר                                   
גורה שליסר                                                                  
אמולדה צנטנר                                פרידל שליסר
צבי פומרנץ                                     אולי ברק
שלמה רוזן                                      זאב ברק
שלמה וינטרברגר    
                                             
מצטרפים: צילה רוזן, זושה פומרנץ, שפרה אבלס, חייקה ברומל, קוטי צוקר, גרטה אראלי, חיים מסריק
 

 


שריד 1928 - חברי קבוצת "אחווה" ו"ביברכה" במפגש עם הסופר מאקס ברוד
להגדלת התמונה: לחצו כאן

 

 


שלמה רוזן עם הפרדות "גוצקה ותרח" 


 


ארנסט פלשקס עם ה"קטרפילר" הראשון



 










 

  
   לכתבות נוספות בסידרה:
   לחצו כאן


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...

לייבסיטי - בניית אתרים