כניסה לחברים  |  הרשמה 

 
  
חדש באתר


 
 
דבר העורך
 
 

שלחו מייל בכל בעיה/ שאלה/ הבהרה/ תיקון/ תמונת מצב/ סרטון נחמד/ חדשות או כל דבר 
saridtv@sarid.org.il
 
 



 





   

 
 
מונה:


בקול רם!  

הטור של רם בן-יעקוב    

כמעט מאי 2009 (חלק א')

ואז בראשון לאפריל, הושבת המכבש כליל. כל ההזמנות העתידיות מוצו עד תום, וחלק מאבנים ,יוצרו במכבשים אחרים. "חתיכת תאריך מצאו להם, להשבית את המכבש", נזכר רן ששמע את רוני אומר, בעודו חולף לידו בדרכו להכנת קפה, לאחר שהידיעה פורסמה. ואז החלו העניינים להדרדר במהירות...

(תאריך פרסום: 14.3.2009)
 "הבאת את הרתכת"? שאל רן את רוני שעמד ובחש את הקפה השלישי שלו בשעתיים האחרונות. רן שם לב שהכוס מעט מוכתמת, וחשב לעצמו שרוני - חסכן שכמוהו, השתמש באותה כוס הקלקר בכל שלושת סבבי הקפה. לפתע סובב אליו רוני את פניו ואמר,"אתה יודע שאני לא אוהב שמפריעים לי באמצע בחישת הקפה, זה מוציא אותי מהריכוז, והקפה יוצא פחות טעים". "סליחה", ענה לו רן, אבל רוני כבר יצא מהדלת לכיוון מדרגות המתכת, כאשר רן נע בעקבותיו, תוהה אם עליו לשאול שוב, או לחכות מעט שכעסו של רוני ידעך. רן שם לב שבקצה השני של המחלקה התאספו כבר רוב הפועלים שהסכימו להשתתף במבצע. מרחוק הם נראו לו כקבוצת ילדים המתרגשת לקראת יציאה לטיול שנתי, או משהו כזה, אבל בליבו הוא ידע עד כמה ההשוואה הזו רחוקה מהמציאות. רוני כבר הגיע לריצפת המחלקה ורן דילג דילוג אחרון של שלוש מדרגות בבת אחת והשיג את רוני, שביד אחת אחז עדיין בכוס הקפה, וביד השנייה הצליח לשחרר סיגריית נובלס מהאריזה הירוקה הכהה, ולתחוב אותה לפיו, מבלי להאט כלל את צעדיו. רן כבר כמעט אמר לו שאסור לעשן בפלקס, אבל נזכר מיד בעובדה שכל מה שעומד להתרחש כאן הלילה, לא בדיוק מאושר או מותר ע"י מישהו, וחוץ מזה לא התחשק לו לעצבן שוב את חברו, שכבר החל להירגע, בעיקר בעזרת יניקות חזקות ורצופות מהסיגריה, וגם בגלל העובדה שגלגל"צ "הפתיעו" וניגנו בפעם השלוש מאות ושבע, את "אני אלך 500 מיילים" של להקת הפרוקליימס, שיר שהיה חביב במיוחד על רוני, למרות נטייתו לשמוע מוזיקה דיכאונית מבית היוצר של 'פיטר האמיל', 'מלך הארגמן' וחבריהם מאנגליה. רוני נעצר לפתע על יד מכבש קרוסלת ה "7 "9 ,שהייתה מושבתת לחלוטין כבר שבוע, הניח בעדינות את כוס הקפה על המשקל האלקטרוני, ושאל את רן, "תגיד, אנחנו מוכנים בכלל"? רן היה מעט מופתע מהשאלה. הוא היה זה שדחף ויזם לפעולה שהם עמדו לבצע הלילה, הוא קישר בין האנשים, דאג למזון ולעוד דברים, ובעצם נתפס ע"י כולם כמין סוג של מנהיג פועלים. הוא נזכר לפתע במילות שירו של אריק איינשטיין,"והוא בכלל, לא ידע שהוא כזה..."
אבל חיש מהר סילק את שורת השיר ממחשבתו, וחזר לחוש את תחושת השליחות, אותה לקח על עצמו כמעט מההתחלה, עוד כשהמכבש "שלו"- זה שעכשיו כיסתה אותו שיכבה דקה של אבק, הפסיק לעבוד שלוש משמרות ביממה, ועבר לשתיים ואחר כך למשמרת בוקר בלבד, וכעת דמם לחלוטין מזה שבוע. "כן, אנחנו מוכנים" השיב לבסוף לרוני. "אני רק צריך לדעת לגבי הרתכת, ואז אפשר להתאסף". רוני קרץ לפתע לרן, ובתנועת ראש סימן לרן לבוא אחריו. בעוברם ע"י המשחזת הקטנה, הקבועה ע"י משרדו של מנהל המחלקה, לקח רוני סחיבה אחרונה מהסיגריה, והתיז אותה לתוך קומקום המים שחובר למשחזת, ועליו היה כתוב באותיות שחורות ובולטות: "לא בשביל לכבות סיגריות", ואת כוס הקפה שהתרוקנה העיף בדייקנות אל תוך הפח שעמד מתחת למשחזת, שסביבו היו כתמי קפה ותה ממאות כוסות שהושלכו לשם, אך לא באותה דייקנות שאפיינה את רוני. הוא פתח את דלת המתכת שהייתה משמאלם, ושהובילה לחדר המכונות של קרוסלת ה"7 "9 , ידו גיששה אחר מתג האור, ומשהדליקו הציף אור בהיר את החדרון הקטן והמאורך, שתמיד היה בו חם, ושהסריח משמן מכונות. 

 

מרחוק הם נראו לו כקבוצת ילדים המתרגשת לקראת יציאה לטיול שנתי, או משהו כזה, אבל בליבו הוא ידע עד כמה ההשוואה הזו רחוקה מהמציאות.

עבודה בהפסקה (צילומי אילוסטרציה - חי שפיר )

רן נעצר נטוע במקומו, מולו על עגלת פלטות ריקה, עמדה הרתכת החדשה שנרכשה לאחזקה רק לפני כחודש, נוצצת בצבעה האדום המבריק. לרן היה נראה כאילו היא נוצרה ונועדה אך ורק לפעולה שהיא אמורה לבצע הלילה, ותו לא.
על ידה היו מונחות שתי קופסאות של אלקטרודות, מסכת רתכים וכפפות עבות. "ידעתי שאני יכול לסמוך עלייך", אמר רן תוך כדי שהוא טופח בעוצמה על כתפו של רוני, שעסק בניסיון לשלוף סיגריה נוספת מהקופסא המקומטת, אבל עקב טפיחתו של רן, עפה הקופסא מידו של רוני היישר לתוך שלולית שמן גדולה שנקוותה בפינת החדר. "שיט"!! קראו שניהם ביחד. רן חשש שזו הייתה הקופסא האחרונה של רוני, אבל רוני חייך אליו וסינן: "לא נורא בוס, הבאתי פקטה מהכלבו בבוקר". רן נשם לרווחה, ורוני הסב את תשומת לבו לחפץ נוסף שהיה בחדר, ולא היה שייך אליו כלל וכלל- המקרר המשרדי ממשרדו של מנהל המחלקה. "אה"?! אמר מופתע ושואל רן, "מה זה עושה פה"? רוני חייך, ובמקום לענות התכופף ופתח את המקרר לרווחה. רן הציץ פנימה, בתחילה הוא חשב שהוא לא רואה טוב, אבל לאט לאט החל גם הוא לחייך, חיוך שהפך לקריאת יאיייייי היייי אינדיאנית במיוחד. המקרר היה מלא מרצפתו ועד הגג בבקבוקי בירה, משני סוגים- קורונה וסטלה- הבירות החביבות על רן ורוני, וודאי שגם לא יעוררו התנגדות אצל החבר'ה האחרים. רוני מיהר לשלוף שני בקבוקי 'סטלה' מהמקרר, והגיש אחד לרן. רן אחז בבקבוק הצונן, שכמו הכניס בו אנרגיות חדשות, עוד לפני שלגם ממנו אפילו פעם אחת. רוני שלף את ה'לדרמן' מחגורתו וחלץ את שני הפקקים בזריזות, הפקקים נפלו על הארץ וה'לדרמן' חזר לחגורתו, ואז הקישו שני הגברים אחד בבקבוקו של רעהו ואמרו "לחיים". לכמה דקות נשתררה דממה בחדר, עת כל אחד מהם לגם לאיטו מהבירה ושהה עם מחשבותיו על העומד לקרות הלילה. רן גם נזכר איך הכל החל, כאשר נקראה כל המחלקה לשיחה עם סמנכ"ל התפעול של המפעל, ומנהלת מש"א. הייתה זו שיחה "בעקבות המצב" כמו שרן שמע את מישהו אומר לפני שהם נכנסו לחדר הישיבות. רן שהיה ידוע באהבתו העזה לאקטואליה, כבר היה מודע לאותו "מצב" עליו דיברו, ולא היה צריך שמישהו יספר לו על המשבר הכלכלי העולמי, שחרג זה מכבר מעבר לכל תחזית פסימית. התשובה היחידה שהוא חיכה לשמוע באותה ישיבה, הייתה: עד כמה המצב חמור במפעל. רן נזכר לפתע שבאותה ישיבה חילקו שוקולד מדרום קוראה, [שהגיע מהחברה שממנה עמדו לרכוש מכבש, שקנייתו בנתיים נדחתה], שוקולד שטעמו היה איום. אבל מחשבתו נדדה משם לאותו יום, זמן קצר לאחר אותה ישיבה, בו התבשר שהמכבש שלו, עובר לשתי משמרות בלבד. אז, כשזה קרה, רן עוד לא חשב שזה כה נורא, ושקורה שיש ירידה במכירות, בעיקר בינואר, אבל אז, בתחילת מרץ, עברו למשמרת אחת בלבד, ורן כבר הבין שהמפעל במצוקה. רן קרא ושמע על מפעלים שנסגרים או עוברים לארבעה ימי עבודה בשבוע, ובעיקר זכר את מאבקם של פועלי 'פרי גליל/ויטה' משלומי, מאבק שנגע מאד ללבו של רן.

המצב לא השתנה כמעט, ועד סוף מרץ המשיכו לעבוד במשמרת אחת, אך בעיקר יצרו מלאים. ואז בראשון לאפריל, הושבת המכבש כליל. כל ההזמנות העתידיות מוצו עד תום, וחלק מאבנים ,יוצרו במכבשים אחרים. "חתיכת תאריך מצאו להם, להשבית את המכבש", נזכר רן ששמע את רוני אומר, בעודו חולף לידו בדרכו להכנת קפה, לאחר שהידיעה פורסמה. ואז החלו העניינים להדרדר במהירות, תוך שבוע, עברו לארבעה ימי עבודה בשבוע, חלק מהשכירים פוטרו, חלקם עבר למחלקות אחרות וחלק פשוט עזבו. בפסח, יצא כל המפעל לחופשה מפעלית ארוכה, של כמעט שבועיים, וכששב רן למפעל, התברר לו עד כמה עמוק המשבר, כשנודע לו על הפסקת פעולתם של עוד שני מכבשים, ועל עזיבת שניים מבכירי המחלקה. ואז החלו להשמע דיבורים על סגירת המחלקה. לילה אחד, רן מצא את עצמו יושב מול המחשב, מעלה שוב את הדיווחים על מאבקם של פועלי 'פרי גליל/ויטה' על המסך, וחש מעין שותפות גורל. השעה הייתה אחת וחצי בלילה, כאשר רן התקשר לנייד של רוני חברו. לשמחתו רוני החליף את השיר בהמתנה אצלו, מ'אתה תותח' של שרית חידוד, ל'שביתה' של שלום חנוך, ומייד לאחר ששמע את "השביתה פרצה כמו אש ליד המחסנים לא יכולתי לנחש לאן העניינים אז המפעל פשוט ננעל אני בפנים עם כל הסקנדל..." רוני ענה: "בן אדם! אחת וחצי בלילה, מה קורה לך"? "אנחנו צריכים לדבר" אמר לו רן. "טוב, אז ניפגש במפעל בבוקר, מה כל כך דחוף"? המשיך רוני. "עכשיו! לדבר עכשיו"!, שיסה אותו רן. רוני לא ענה לכמה שניות, ואז אמר, "אני בדרך".

המשך יבוא...

איזה סוף אתם רואים? הוסיפו תגובה....

לטורים הקודמים של רם:
טור ראשון
טור שני

 

 


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...

לייבסיטי - בניית אתרים