כניסה לחברים  |  הרשמה 

 
  
חדש באתר


 
 
דבר העורך
 
 

שלחו מייל בכל בעיה/ שאלה/ הבהרה/ תיקון/ תמונת מצב/ סרטון נחמד/ חדשות או כל דבר 
saridtv@sarid.org.il
 
 



 






   

 
 
מונה:


דף הבית >> דפי עד >> בת שבע זגרצמן ז"ל
 בת שבע זגרצמן ז"ל   
 נולדה בתאריך:  11/7/1920
 נפטרה בתאריך: 28/2/2012
 
דברים לזיכרה - מאת: מרחלי בן משה 
  
בת שבע - אמא יקרה לנו, דברים לחייך ולמותך

בחודש דצמבר 2000 נחוגה במועדון לחבר מסיבת יום הולדת משותפת לדור הנפילים בני השמונים של הקיבוץ, ואנחנו המשפחות. בדיעבד, היה זה הטנגו האחרון של הקיבוץ שאמא אהבה. התבקשנו לכתוב
(פסי אמרה שאנחנו יצירתיים). בתום הערב, אמא הכריזה שאקרא את הטקסט שנית בהלווייתה, בתנאי
שאקצרו... ניסיתי לעמוד במכרז על אף שעבר למעלה מעשור, אמא'לה תתכונני .
לסכם שמונים שנות אז, ו-91 וחצי כיום, קטן על היסטוריונים, גדול עלי.
בשעורי היסטוריה של נתן יונתן תמיד התבלבלתי "מי/ מה / מתי / איפה / כמה ולמה" .
הפרטה וכרונולוגיה של אירועי חיים מתערבבות לי עם הקיבוץ המשתנה. ויתרתי. ניסיתי אך לברר
מהו המושג "אמא" בשבילי. 
 
אז יש אמא אווזה ואמא אדמה, ושרה, ורבקה, ורחל,ולאה, אבל אנחנו ילידי בת שבע,
ובת שבע בתנ"ך עסקה בדברים אחרים... ויש "מתחת לסלע צומחת לפלא רקפת נחמדת מאד", אבל שם בת שבע קוטפת פרחים ואמא שלנו מגדלת אותם. התייאשתי, פניתי ליועצים עם הומור ומעוף. רפי רוזן כבר לא היה שם בשבילי וכך עדנה אריאלי(יכולתי לדמיין את הערותיה העדינות והציניות שהיו נותנות לי קריאת כיוון). הלכתי ל "יבדל לחיים ארוכים" יונתן גפן (ממנו אני גונבת על בסיס קבוע), אך אמא שלו לא היתה פיקניק ולא היתה בכלל. ידעתי שיכין לי ציטטות כהרגלו, ואכן פתח בשירו של ג'ון לנון ''Mother'' כדלקמן:
אמא" ,
היה לך אותי
אבל מעולם לא היית לי
אני רציתי אותך
אבל את לא רצית בי"... (וכך הלאה) .
פרשתי באמצע בכעס, כי חשבתי שמי שעשה את ג'ון לנון ראוי ליותר. בשלב זה נטשתי את הדכאוניים ועברתי לעמוס עוז "דיכאון + חזון" וזה מה שפגשתי:
 
" ילוד אישה נושא על שכמו את הוריו. לא על שכמו. בחובו .
כל חייו חייב לשאתם, אותם ואת כל צבאם, הוריהם, הורי הוריהם,
בובה רוסית מעוברת עד דור אחרון.
באשר ילך- ילך, הרה הוריו בשכבו, הרה הוריו בקומו,
הרה הורים אם ירחיק נדוד ואם ישאר במקומו.
לילה - לילה חולק את ערשו עם אביו ואת יצועו עם אמו, עד בוא יומו " .
(עמוס עוז - "סוגרים את הים").
הסתבכתי ... לא חלקתי את יצועי לא עם אמא ולא עם אבא, נולדתי בחינוך המשותף, ישנתי בבית הילדים, יש לי עדים.
 
הלכתי להציץ ליענקה'לה רוטבליט, "בלדה לעוזב קיבוץ". לאמא שלנו יש שלושה כאלה, אפשר ונדע מי היא. אך השיר הזה היה מביא לה את הסעיף, וסדין אדום לא הולך עם יום הולדת או לווייה . גמרתי להתחמק , התחלתי לגמרי לבד .
הרבה שנים חשבתי שהמושג "עבודה" פירושו במילון "עיין ערך בת שבע". כשהייתי קטנה ניגשתי יום אחד לסדרן העבודה וביקשתי שיסדר את אמא שלי לעבוד כל שבת כי אחרת כואב לה הראש. חשבתי שמי שעובד לא חושב, כי בתור ילדה היה נראה לי שאנשים חושבים בקיבוץ, לא תמיד עובדים. יותר מאוחר הבנתי שאמא שלנו בעצם תולעת ספרים, שהרי בכל שיחת טלפון הייתי צריכה להתגונן שאת הספר הזה והזה "טרם הספיקותי". כנ"ל השליטה וההבנה האולטימטיבית שלה בקולנוע. אבנר שם לב שהיא לא בת 18 כשהחלה לעיתים לשכוח שמות של שחקנים או לשבצם בסרט אחר.
ואולי, זכייתה במקום הראשון עם להקותיה בפורים בקיבוץ רמזה על קריירה מוחמצת או סובלימציה לכוכב נולד.
הקודים והנורמות הקיבוציות היו לאמא שלנו ערך עליון, או כך חשבנו. יותר מאוחר הבנו שהאמביוולנציה ירדה למחתרת. כך גדל לו אבנר, אינדיבידואליסט מושבע, חניך של איין ראנד. המורים שלו לאנגלית היו הביטלס, פניה לא ליקקה דבש. כשלא קיבל סמל בוגרים (דיברות 4 ו - 6 ?) אמא התכווצה.
לא אשכח כיצד יום אחד בישרה לי בדמעות "שאבנר הלך". באינטואיציה של ילדה ישראלית שורשית חשבתי שאבנר נהרג, עד שהבנתי שעזב את הקיבוץ ...
ועירית, עירית התריסה בדרכים משלה. כך, הלאימה את הגופייה הורודה היחידה בשק הכביסה של "מעיין" בילדותה המוקדמת; בתקופת הקוקו והחולצה השומרית המציאה את תסרוקת הפיתה והבננה הרבה לפני אורה נמיר, וכשאמנון צנטנר(המדריך שלנו, זמיר) סיפר את הבדיחה "שיש שני סוגי בנות - יפות, ובנות מהשומר הצעיר", עירית שברה את התזה. 
 
ואני, אני הייתי די טובה ירושלים עד שזה עבר. ההשראה ללמוד פסיכולוגיה באה כנראה מאמא שלי שחשבה שזה המקצוע הכי מיותר בעולם. עם זאת התובנות הראשונות על בני אדם באו לי ממנה, שהרי לאמא שלנו היו רק שני סוגי אנשים - אלה שהיא אוהבת ואלה שלא. כשניגנתי בחליל, אמא המציאה את הביטוי "כשרחלי מנגנת צריך לשתול לפניה עץ". שנים אח"כ המושגים פחד במה ו- Social Phobiaנכנסו לספרות המקצועית. הביטוי "אחד בפה ואחד בלב" לא הומצא על שמה. הלב דיבר במגאפון והפה ברמקול של אלוהים, נימוס וצביעות לא היו שם.
אז עם האדם הצבעוני הזה גדלנו, לא היה רגע דל, וגם שלווה לא היתה התכונה המשפחתית הדומיננטית...
כך נקפו השנים, עליות ומורדות, המעגלים הקטנים התרחבו והתפזרו. נולדו ילדינו, נכדיה, קרן, איילת, טלי ואסף שאותם כל כך אהבה, תערובת של אהבה בלתי מותנית והוראות אזהרה לחיים. אמא עקפה את גיל 64 , הותירה את הביטלס בסיבוב .
 
ובכל זאת הרגליים כבדו, הקלנוע החליפן. הפולקלור המשפחתי קיבל גוונים חדשים. בתום ביקורינו אמא ליוותה אותנו למכונית שועטת על שלושת גלגליה ומכריזה: "בקרוב תבקרו אותי על הגבעה"...ולמרות שהתגעגענו להמון אנשים שם(כאן), הגבעה הפכה אצלנו מנטרה וסגולה לחיים ארוכים. הפלירט בין השתיים הפך טעון יותר ויותר, שכן אמא דגלה ברעיון שאם אתה לא יכול לטפס על הגבעה עדיף שהגבעה תטפס עליך. הגבעה לא הקשיבה, אמא פיתחה אסטרטגיות חדשות. כך, בשנת 2006 הובהלה לבי"ח כרמל דרך ההר הירוק תמיד של יורם טהר לב (הפעם האמבולנס שעט במקומה). חשבנו שהגבעה תקנא, תתרכך, תפער לה מחילה תרתי משמע, תקשיב למשאלותיה. הגבעה ניצחה. אמא חזרה תשושה ובאופן מפתיע נעשתה חייכנית ואוהבת אדם, שכחה את מי היא שונאת. חשבנו שאם סגנונה החדש היה מפציע 60 שנה קודם לכן, היינו ילדי השמש וילדי הפרחים (בלי מרכאות). אך אמא, זו לא היית את וגם לא היינו אנחנו.
 
החלה נסיגה איטית, מתעתעת, עטופה בהמון אהבה של צוות בית הבריאות, חברים משכבר הימים ואנחנו. הופיעו באגים חדשים בזיכרון ופלאשבקים של פעם, כמו פאזל שנפרם מחלקיו. לאחרונה אמא שקעה, חדלה להתעניין בגבעה, ואז הגבעה ביצעה לה מחטף.
נוחי בשלום אמא'לה, תמיד אמרת שלנוח אפשר רק כאן.
אם תרצי, תוכלי לתת push קטן מבטן האדמה לרקפות, לנוריות, לסיגליות, ליקינתונים ולפרזיות שכל כך אהבת, שעיטרו את חייך ויעטרו את מותך.
 


בת שבע זגרצמן ז"ל

באהבה מכולנו,
רחלי
 

 

Bookmark and Share

לייבסיטי - בניית אתרים