כניסה לחברים  |  הרשמה 

 
  
חדש באתר


 
 
דבר העורך
 
 

שלחו מייל בכל בעיה/ שאלה/ הבהרה/ תיקון/ תמונת מצב/ סרטון נחמד/ חדשות או כל דבר 
saridtv@sarid.org.il
 
 



 





   

 
 
מונה:


 
המופע של אלן - כתבה של רם בן יעקוב
מתוך אתר nrg  |  לכתבת המקור: לחצו כאן 
למרות שהיו חסרים כמה שירים קלאסיים מהרפרטואר העשיר של ההרכב,
המופע של אלן פרסונס לייב פרוג'קט היה חוויה יוצאת דופן ונוסטלגית
 
"אתה יודע שאלן פרסון מגיע לארץ"? שאל אותי ידיד לפני כמעט חודש וחצי. לתדהמתו עניתי לו שלא, תדהמה שנבעה בעיקר בגלל ש"על ברכי" הוא ובני קבוצתו ישבו ולמדו עליו, על קינג קרימזון, פיטר האמיל, ג'נסיס, מייק אולדפילד וכל שאר הלהקות והזמרים של הרוק המתקדם לסוגיו של שנות השבעים.

חמש דקות אחר כך כבר הייתי עסוק עם ארבעה ילדים שרצו ארטיקים, פרנסה, בית ושאר עיסוקים יומיומיים שהשכיחו ממני את העניין. בכלל, אם מישהו היה אומר לי בשנת 1977 עת יצא האלבום האלמותי שלו "I Robot", שיום אחד אזכה לראות אותו בארץ, הייתי אומר לו שהוא הוזה, אבל 33 שנה אחר כך, זכיתי אמש (א') לראות את אלן פרסונס פרוג'קט (שהיום נקראים אלן פרסונס לייב פרוג'קט ולהלן פרסונס) במופע מעל בימת היכל התרבות בתל אביב.

תל אביב, שמונה וחצי בערב, רחבת הכניסה להיכל התרבות, ואני בוחן את האנשים שמתקבצים שם, ומנסה ללא הצלחה למצוא בהם מכנה משותף. יש בהם כאלה שנראים בני גילו של פרסונס, 61, שיצאו כרגע מניהול ישיבה באחד ממגדלי המשרדים בסביבה, היו בחורות שצורתן וגילן התאימו יותר להופעה של שלמה ארצי, היו אנשים שהתלבשו כמו לא עזבו מעולם את החדר אפוף עשן הנובלס בקיבוץ והיו כאלה שיכלו בקלות להיות אורחים שברחו מחתונה על פי לבושם. היו אשכנזים, היו מזרחיים, ובעיקר היו מכל קצוות הארץ. בפינה מרוחקת עישן זוג צעיר ג'וינט אחרון לפני הכניסה, גם אלכוהול היה, אבל לא שום דבר חריג.  

ואז נכנסנו. בשבילי זו הייתה הפעם השנייה בהיכל התרבות (כאשר הראשונה הייתה בפסטיבל שירי הילדים בשנת 1976...), ולא כל כך ידעתי למה לצפות. האולם לא איכזב ולא ריגש, הכסאות היו נוחים, וטיפה הצטערנו על המיקום המעט מרוחק ביציע. ברקע התנגנה מוזיקה של הפינק פלויד בגרסת כיסוי מקפיצה, ואנו המתנו עת ההיכל הלך והתמלא כמעט עד אפס מקום - להפתעתי - לתחילת ההופעה.
ואז המוזיקה השתתקה, האורות אט אט ירדו, והרחש בקהל הפך למחיאות כפיים של התרגשות וציפייה. ההתרגשות הייתה ברורה ומובנת, אולם הציפייה הייתה וודאי שונה בין אחד לשני בקהל. כי את האנשים (בכלל, ולאו דווקא בקהל) בכל מה שקשור לפרסונס, אפשר לדעתי לחלק לשלוש קבוצות עיקריות: הראשונה - שהיא הרוב - אנשים שהשם לא אומר להם דבר, השנייה, קטנה יותר, אך לא בהרבה, אנשים שגם להם השם לא אומר דבר, אבל אם תתחיל לשיר להם את "Eye In The Sky", הם יגידו משהו כמו : "אהה זה! מכיר בטח"! ותת קבוצה שלהם, הם האנשים שיודעים שקטע הפתיחה המיוחד של השיר הנ"ל- Sirius - היה מעלה אל הפרקט את קבוצת השיקגו בולס, בימי

הקבוצה השלישית - בה אני חושב שאני נמצא - הם אלה שאוהבים את המוזיקה של פרסונס, בעיקר את האלבומים הראשונים, ובמיוחד את שלושת הראשונים: את "Tales of Mystery and Imagination"   משנת 1976, את "I Robot" משנת 1977 ואת "Pyramid" משנת 1978 שלאכזבתי הרבה הוא לא ניגן אף קטע מהאלבום המופתי המיוחד הזה.

בכלל, בקשר לציפיות של קהל לפני כל מופע - ובעיקר של מופעים של אגדות כמו פרסונס, הפלויד, ג'נסיס, ניל יאנג ועוד כאלה שזכיתי לראות בעבר, אני חושב שהמכנה המשותף הוא, שהציפיה היא,שהזמר או הלהקה ינגנו את ה"להיטים" הכי מוכרים והכי אהובים. נכון, יש חומרים חדשים, וברור שהאמן ירצה להכיר אותם או לנסות אותם על הקהל, אבל בינינו, כשאתה משלם בין 250 ל-350 שקלים לכרטיס לפני ההוצאות סביב (שלא לדבר על 1200 שקל למקומות הכי טובים במופע של מטאליקה שבדרך), אתה רוצה לקבל תמורה מלאה לכספך, וליהנות מכל רגע. ידעתי בליבי, שהנאתי לא תהיה שלמה, אם הוא לא ינגן את הקטעים שכל כך אהבנו אז עוד לפני שלמדנו להתגלח אפילו.

דממה, האורות על הבמה משתנים ודמות מוכרת וכבדת גוף עולה לבמה המוגבהת שמעל לבמה הכללית, דמות מוכרת, דמות שאין לטעות בה: אלן פרסון בכבודו ובעצמו, הקהל מריע ומתוך הרמקולים מתחיל להשמע צליל כה מוכר, כה מרגש שלא האמנתי שזה הדבר האמיתי. היה זה הקטע האינסטרומנטלי הפותח את "I Robot" ואני געשתי בתוכי, והקהל זע וגעש עימי. עוצמת הרמקולים עלתה יחד אט אט כמו באלבום ממש, ואחר כך דעכה, ואז המתופף דני תומפסון התחיל לתת את הקצב הכל כך מוכר, מוכר עד כאב, מוכר ומזכיר ימים רחוקים ופשוטים.

כאן אני אעצור רגע, ואתייחס ללהקה שליוותה את פרסונס. כעקרון חוץ ממנו, ומקים הלהקה עמו וחברו אריק וולפסון (שהלך לעולמו בדצמבר האחרון) וניגן עמו עד 1990, אז התפרקה הלהקה, ההרכב החליף סולנים רבים וגם נגנים, אפילו ההרכב שהיה אמש בתל אביב, היה שונה מההרכב שהופיע באוגוסט 2009 בלוס אנג'לס, וזאת אפשר לדעת אפילו מצפייה בסרטונים ביו טיוב.

על הבמה היו אולסטאיר גרין על גיטרה, אלן פרסון על קלידים וגיטרה, תומפסון המתופף כאמור, קלידן נוסף בשם מני פוקרזו וכמובן פי ג'יי אולסון הזמר, ולמרות זאת  ההתייחסות של הקהל למה שקרה על הבמה הייתה שזו הופעה של אלן פרסון עם להקה, וזאת למרות שכולם השתתפו גם בשירה כבר מהשיר השני. אגב, כולם היו לבושים בצורה כה פשוטה שהרגשת שאתה יכול לצאת איתם לאיזה פאב אחרי ההופעה וזה לא יראה לך מוזר כלל.

הזמר המוביל, בחור צעיר ונמרץ בשם פי ג'יי אולסון, הפתיע בדימיון הרב של קולו לקולות שאנו זוכרים מהאלבומים הראשונים. לאחר השיר השני, פרסונס מתפנה לדבר איתנו, ואומר בצורה ענווה ואנגלית מאד ש"זו הפעם הראשונה שלנו אי פעם בישראל", ופורש ידיו כמתוך התנצלות מחד וציפיה לתגובה שלא איחרה לבוא מאידך. הקהל הריע ושאג והיה מאד מרוצה. השיר השלישי היה Don’t" Answer Me" מתוך אלבום משנת 1984 בשם "Amonia Avenue"  והקהל קצת נרגע. אבל מיד אחר כך ולאחר שהזמר אמר שהוא היה בגובה מטר כשהוא שמע את השיר הבא בפעם הראשונה, התחילו להתנגן צלילי הפסנתר הראשונים מתוך "Time" הקלאסי משנת 1980 והקהל שר והתנענע ביתר שאת.

בהמשך נוגן שיר שגם לי לא היה מוכר, והיה מאד קצבי. אולסון ניסה להלהיב את הקהל ללא הצלחה, אבל אנחנו נהננו בכל מקרה, בעיקר שמחול התאורה הלך והשתפר. בהמשך נוגנו עוד שירים מ-"I Robot" לשמחתי הרבה ולשימחת הקהל, חלקם בפעם הראשונה על הבמה על ידי אלן פרסון בעצמו.

לאחר מכן הלהקה מרימה ביצוע מרגש וארוך של "The Turn of a Friendly Card" שלא משאיר אותנו אדישים כלל, כולל שני קטעי סולו גיטרה. אחר כך הגיע "Breakdown", וכבר נראו ריקודים במקומות שונים באולם, והתאורה החלה להיות משהו שסוף סוף מזכיר מופע רוק. ואז הגיעה ההפתעה, בדמות הבסיסט, שנתגלה כבחור ישראלי בשם גיא ארז. הקהל יצא מגדרו.

ואז נהיה שוב שקט, ושוב הצליל הכה מוכר, הבסים הנמוכים, הקהל מתעורר, הקהל מתרומם על הרגליים, ידיים מונפות באוויר, התאורה בטירוף של הבזקים ואורות, נכון "Eye In The Sky" וסוף סוף פי ג'יי מאושר מהתנהגות הקהל הישראלי, שהיה מעט אדיש עד כה. אגב, את הבתים שר פרסונס בעצמו, שביצע את השיר לפני 26 שנה.


תם השיר, הלהקה מתקרבת כולה לקהל נפרדת, ופונה ללכת. הקהל לא מוותר, ומחיאות הכפיים מחרישות כל רעש ורחש אחר. דקה חולפת והם חוזרים, ומסיימים עם שניים מהשירים הכי מפורסמים שלהם, הראשון "Old and Wise", שהפך את ההיכל למקום של שירה בציבור, והשני שהטריף סופית את הקהל - "Games People Play" שלקח אותנו סופית, לסיום הערב הבלתי נשכח הזה.

אמנם לאוהבים אמיתיים של פרסונס חסרו כמה שירים ברפרטואר, ומבחינה ויזואלית, הבמה הייתה יכולה להיות הרבה יותר מרשימה, שלא לדבר על כמה מסכי ווידאו כמו במופע ההוא בלוס אנג'לס      ב-2009. אבל מעבר לכך, הייתה חוויה יוצאת דופן בכל מובן. ואני ממליץ לכם בכל זאת לנסות להשיג כרטיס להופעה השנייה הערב.


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

לייבסיטי - בניית אתרים