|
בלב הדשא, מסועף לכל עבר- הפיקוס, גם אם עשרים זרועות תחבקנה אותו, יישאר גזעו חשוף עדיין.
עשרים זרועות אוהבות,החשות כל סיקוס ובליטה שחרצו שנותיו.
ריקו היה זה ששתל ולוא יהי מה, ברחבה בטרם היותה
סלעי המקום לא הטיבו עם השתילים הרכים אותם התעקשו ראשוני המקום להביא בסוד האדמה הצחיחה
והיה זה צנחן מלחמת העול השנייה- ריקו שחזר מארץ גזירה וחלומותיו לשכחת הישן , לבשו ירוק
ושתל את הפיקוס הגאה הזוכר ימים אחרים.
מבתי הילדים שהקיפוהו, סבבו הפעוטים בריקודי מעגל ומשחק המחבואים
וזוגות אוהבים מצאו מיסתור בין ענפיו המשורגים לכל עבר.
וריקו לא די לו בסיפור העץ- וסיפור נוסף בצמוד לו ולעץ גם יחד
יום אחד הגיע אלינו הצ'יזבטרון, חבורת המופלאים של נעמי פולני וחדר האוכל הצר
( כן, אז הוא היה צר) לא הכיל את הקהל , באו השחקנים והפסנתר בצילו של הפיקוס שהצל עליהם.
אמנם היה איתם גם אליקום שפירא והאקודיאון שלו,אבל היה מי שהתעקש לגרור לשם את פסנתר הכנף
ואגלה כאן סיפור נוסף- היה זה ריקו שהביא את הפסנתר לשריד וסוד ברגליו של הפסנתר, כך מספרים
והסוד- מטילי זהב שהיו טמונים ברגליו, של הפסנתר כמובן...
פער הגילים באוכלוסיות של שריד ,לא איפשר הידברות בין העליות השונות: צ'כיה רומניה, גרמניה
אנחנו הצברים, עליות הנוער, חברות הנוער- פסיפס אמיתי , אם כי לא מגדל בבל...ולגבי- היה זה הפיקוס והעצים ששתלו גם קוטי, ואליהו אלמן הם שאיחדו את כולם תחת ענפיהם.
איני סוקרת ומספרת כאן את תולדות המקום , כל זאת תמצאו בארכיונה העשיר של יעל כנען,
אלא סיפורי חובק את עץ הפיקוס, מלא תודה וזוכר את ריקו.
|
בטעינה...