כניסה לחברים  |  הרשמה 

 
  
חדש באתר


 
 
דבר העורך
 
 

שלחו מייל בכל בעיה/ שאלה/ הבהרה/ תיקון/ תמונת מצב/ סרטון נחמד/ חדשות או כל דבר 
saridtv@sarid.org.il
 
 



 





   

 
 
מונה:


דף הבית >> ארכיון 2011 >> הקיבוץ – תקנונים וכלבים

 הקיבוץ - תקנונים וכלבים 
  מאמר מאת: יוסי נץ

פורסם בתאריך: 24/9/11 
 

לפני שנים רבות, כמעט 50, ב-1962 הגעתי לקיבוץ שריד בעקבות נעמי. התאהבתי גם בקיבוץ: הדשאים הירוקים, גינות מטופחות, שבילים נקיים, מטעי תפוחים ואגסים, אווירה כפרית נקייה, שקטה ופסטורלית. ההחלטה גמלה בי באופן מיידי – זה המקום שאני רוצה לחיות בו.
כמעט 50 שנה מאוחר יותר, עדיין אותו מקום, עם אותו פוטנציאל, ואולי אף יותר, אבל... אלו הייתי מתוודע היום למקום, האם עדין הייתי בוחר בו וללא כל הסתייגויות? אולי כן, אבל, איני בטוח. כלל וכלל לא. מדוע?

 
שוחחתי פעם עם יובל ירון, הזכור לטוב. אמרתי לו שאני אוהב לעבוד ברפת. הוא ענה לי: "אני גם כן הייתי שמח לעבוד ברפת, מה שמפריע לי שם, זה רק הפרות". אז אומר לכם מה מפריע לי בקיבוץ. לא, לא ניחשתם. השלמתי עם ה"שינוי". אבל מה שאיני יכול להשלים אתו, הוא חוסר האסרטיביות של הקיבוץ.

מה פרוש? קיימות החלטות קיבוץ למכביר שנרשמו באין ספור של פרוטוקולים של אסיפות חברים, בצורה של תקנונים. אני מאמין כי יש יותר תקנונים הנוגעים לכלבים ממספר הכלבים שהיו אי פעם בקיבוץ לדורותיהם. אך אף לא אחד מתקנונים אלה מוצא או הוצא אי פעם אל הפועל. אני אוהב כלבים. אני אוהב גם חתולים. אני אוהב בעלי חיים מושבע; חיות מחמד, חיות בר, בעלי כנף למינם, אך כשכלב מתנחל מתחת לחלון הסלון שלי, כשאני מנסה לקרוא ספר, או עיתון, או סתם לצפות בטלביזיה, והוא נובח מתוך תיבת תהודה קטנה, בנביחות צווחניות, שאין להן קץ, או מתוך תיבת תהודה גדולה, בנביחות רמות ומהדהדות שעוד מעט קט תפלנה את הטיח מן התקרה, ואין בעלים שיהסה את החיה הנבחנית. זה לפעמים מוציא אותי משלוותי, אם כי, עתה הדבר קורה פחות, כי השכן בעל הכלבים, עבר לגור באחוזתו.
 
מה עוד מפריע לי? פעם לא העזו לעלות עם רכב על הדשא. כיום, אורח הבא להתארח אצל חבר, אם הוא יכול להציג איזו מגבלה גופנית, כמו צליעה קלה, או כרס שמשתפלת מעט מעבר לחגורה, זה עומד בקטגוריות של נכה, והוא חונה על הדשא של בית המארח, ואין פוצה פה ומצפצף. חברים רבים קנו מכוניות. יש לנו משטחי אספלט ענקיים באזורים שונים בקיבוץ, שבאחד מהם, גם אנחנו מחנים את הרכב שלנו. אך חברים רבים, מחנים את כלי רכבם, פשוט על הדשא, ממש ליד דלת ביתם. וכדי להגיע לאותו דשא, הם הופכים את השבילים של הולכי הרגל, שהם צרים ובקושי מכילים את רוחב הקלנועיות, לנתיבי תחבורה סואנים.
 
גם בקשר לכך הותקנו תקננונים. אולם, אין תקנון בקיבוץ שיושם, לא רק כלשונו, אלא אף לא באופן מקורב שהוא. ישנה התעלמות מוחלטת מן התקנונים. האם זו שגרה ידועה בכל הקיבוצים? לא ולא. בקיבוצים האחרים ישנם מחסומים יעילים שאינם מאפשרים שימוש ברכב על שבילי הקיבוץ. החניה על הדשא היא תופעה שלא ראיתי בשום מקום שאני מכיר.
אזכיר בקיצור הזנחה ולכלוך ברשות הרבים בקיבוץ, וכן סביבות מגורים רבות של חברים שונים, שאינם מתרשמים מערמות פסולת המונחות על סף ביתם במשך ימים, שבועות וחודשים.
 
נמאס לי סתם לקטר בשיחות של סלון. עת לעשות מעשה; לא איני מתכונן בבריונות לנקב את גלגלי מכוניותיהם של החברים חסרי בושה וחסרי התחשבות, בעצם – העבריינים. אני מציע כי עתה, מאחר ואנחנו גוף מוניציפאלי מוכר של מועצת יזרעאל, להקים גוף אכיפה לתקנונים קיימים. תקנון של המקום כמוהו כחוק. מי שעוברים על החוק הינם עבריינים. עבריינים צריך להעניש. אמצעי ענישה? סינדול, גרירה ומעל לכל – קנס! להקים מנגנון אכיפה עם שניים. להחזיר לפנינה הכפרית שלנו את הדרה כפי שהיה לפנים.


 

 


כלבים משחקים בדשא
צילום אילוסטרציה




חנייה על הדשא בשכונה הצפונית




+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page

לייבסיטי - בניית אתרים