כניסה לחברים  |  הרשמה 

 
  
חדש באתר


 
 
דבר העורך
 
 

שלחו מייל בכל בעיה/ שאלה/ הבהרה/ תיקון/ תמונת מצב/ סרטון נחמד/ חדשות או כל דבר 
saridtv@sarid.org.il
 
 



 





   

 
 
מונה:


 

נבואת הזעם של אגדת הכדורעף
 
אריה זלינגר החל את קריירת הכדורעף שלו בקיבוץ עין המפרץ, והוא מאוכזב ממצב הספורט בקיבוצים היום: "חברה שסוגרת את הספורט שלה - תחדל להתקיים".
פורסם באתר ynet מאת: תומר רונא
  
לפני ארבעים שנה עלתה נבחרת הנשים של ישראל בכדורעף לאליפות אירופה עם מאמן צעיר, אריה זלינגר. כעבור ארבעים שנה הוא שב ומעלה את נבחרת הנשים לאליפות אירופה. כיום הוא מאמן בינלאומי מצליח. כששאלו פעם את יוהן קרויף מי, לדעתו, המאמן הטוב ביותר בעולם, נקב בשמו של זלינגר...

לא רבים יודעים שאריה זלינגר הוא ניצול שואה, שהגיע ארצה ללא הוריו. בהיותו ילד, הומלץ לקחת אותו לקיבוץ, ודרך קרובי משפחה הגיע אל עין המפרץ. משם החלה להיבנות הקריירה שלו, וזלינגר זוכר היטב את הספורט בתנועה הקיבוצית ומצר על מה שרואות עיניו כיום.

איך הגעת לעין-המפרץ?
אריה זלינגר: "נולדתי בפולין, עליתי לארץ בתאריך 16.6.1945 באוניית ילדים ללא הורים. האונייה עגנה בנמל חיפה, ושם אף אחד לא חיכה לי. רצו להעביר אותי לקיבוץ דתי. איכשהו, דרך קרובי משפחה, שמעה דודתי שזלינגר עלה לארץ, ובאה לבדוק. היא לקחה אותי לרופא שאמר שאני חולה ושהקיבוץ יבריא אותי. לבעל של הדודה היתה אחות בעין-המפרץ, ומשפחתה קיבלה אותי כבן מאומץ. אבי נספה בשואה, אמי חיפשה אותי באירופה ולבסוף עלתה לחיפה בשנת 1948, אבל לא רציתי לעבור אליה, כי היה לי טוב בקיבוץ".

ואיך גילית את הכדורעף?
"אחרי הצבא חזרתי לקיבוץ, ומשם הלכתי ללמוד בוינגייט. הייתי מורה לספורט בחיפה ומאמן כדורעף באילון, בעברון ובגוש זבולון. בשנת 1963 הפכתי למאמן נבחרת הנשים. לפני שהכדורעף השתלט סופית, היה מוסד נעמן חזק באתלטיקה. היינו אתלטים טובים והגענו לרמה ארצית, עד שיום אחד הגיע המאמן אורי אפק, שגילה לנו את משחק הכדורעף. שלח אותו אלינו מיכה שמבן, שנחשב לאבי הכדורעף בארץ. תוך מספר שנים זנחנו את האתלטיקה ועברנו לכדורעף. היו לנו שחקנים מעולים מעין-המפרץ ומכפר-מסריק".


ספר על רגעים וזיכרונות מהעבר הקיבוצי.
"בטורניר הראשון שלנו נסענו ברכב נוראי על כביש זוועתי, הקאנו כל הנסיעה. הטורניר התקיים בבית-זרע

וחטפנו שם בראש - 15:0-15:0 (לפני שחוקי המשחק השתנו, ניצחון במערכה הושג עם הגעה לנקודה ה-15 - ת"ר). הקיבוצים התחילו לבנות מגרשים לכדורעף והענף תפס תאוצה. בשנת 1969 עזבתי את ישראל, לא לפני שעליתי לאליפות אירופה עם נבחרת נשים מעולה, שכללה רבות וטובות כמו: מירי רפאלי (כפר-מסריק), עדה דרזנר (עין-המפרץ), אסתי גרינברג (עין-המפרץ), רותי רחמן (כפר-מסריק), נאווה שפרן (המעפיל), דרורה אפשטיין (נגבה) ומיכל שמאלי (כפר-מסריק). ידעתי שיום אחד אחזור ואקח את הנשים קדימה".

אחריך התבלט בנך אביטל, שגם הוא עשה חיל.
"אביטל נולד בעין-המפרץ והתחנך על ערכי הקיבוץ. הוא שיחק בעין-המפרץ ואחר כך בהולנד, שם זכה באליפות. אני ואביטל מאמינים במשמעת ברזל, אבל לא לשם המשמעת אלא לשם הכבוד למאמן ולמשחק. אימנתי את אביטל כששיחק בהולנד ולקחתי אותו כעוזר מאמן ביפן. אחריי הוא זכה באליפות יפן. לפני שבע שנים עבר לטנריף וזכה שם באליפות ספרד, וגם בגביע אירופה, ומשם עבר לאימון נבחרת הנשים של ספרד, עמה הגיע עד לגמר והפסיד לאיטליה את אליפות אירופה. לדעתי הוא נחשב כיום לאחד המאמנים הטובים באירופה. החינוך הקיבוצי של אביטל השאיר אותו נאמן לאנשיו, ובכך ויתר על חוזים שמנים בארצות אחרות שהציעו לו לאמן את נבחרתן".

חזרת לארץ בשנת 2006. מה מצאת בספורט של התנועה הקיבוצית?
"כשיצאתי מהארץ, הכדורעף הקיבוצי פרח. כל קיבוץ היה מתאסף ביום שישי במגרש כדי לראות את הקבוצות הקיבוציות, שהיו ברמה טובה. היתה אז פעילות ספורטיבית יפה. כשחזרתי מצאתי שממה. אין כלום. ישנן מטה אשר והמעפיל, ובזה נגמר הסיפור. אני מאוד מאוכזב ממה שאני רואה".

יש בעיות של תקציבים.
"המצב הכלכלי הקיבוצי היום טוב ביחס לעבר, אבל הפסיקו להזרים כספים לספורט, וחבל. חברה שסוגרת את הספורט שלה - תחדל להתקיים. התנועה הקיבוצית חטאה כשהפסיקה את הספורט, שהוא נכס צאן ברזל. הנוער הקיבוצי צריך להקים זעקה על העוול שנגרם לו ולדרוש להחזיר את הספורט שנלקח מהקיבוצים".
 

 


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

לייבסיטי - בניית אתרים