כניסה לחברים  |  הרשמה 

 
  
חדש באתר


 
 
דבר העורך
 
 

שלחו מייל בכל בעיה/ שאלה/ הבהרה/ תיקון/ תמונת מצב/ סרטון נחמד/ חדשות או כל דבר 
saridtv@sarid.org.il
 
 



 





   

 
 
מונה:


דף הבית >> ארכיון 2011 >> על חזונות וחזיונות


על חזונות וחזיונות  מאת: מאור פרסאי-ברניב 
פורסם בתאריך: 4/6/2011

לא מתחילים מאמר דעה בהתנצלות. לכן לא אכתוב שדנציג ביקש מאיתנו לכתוב משהו לאתר בנושא הקונגרס. מצד שני זה לא מאמר דעה. סתם כתבתי כמה תחושות ומחשבות שעלו בי בעקבות המפגש ביום ששי שעבר.
אני כותב כי עצם הדיון חשוב. אני חושב שמכל הדברים שחסרים היום בקיבוץ, ושהתקיימו או שאולי לא התקיימו בעבר באותו קיבוץ מדומין שפעם היה שריד , אני חסר במיוחד את הבירור הרעיוני. את אותו ויכוח נוקב, מסעיר, אליו   קמו חברים בבוקר, ועימו הלכו לישון. איפשהו במורד הדרך איבדנו את המילים, את היכולת להביע רעיונות ,מחשבות ותחושות. והלא בזה, אולי יותר מכל דבר אחר, היה יחודנו.
במה נבדל הקיבוץ  מישוב קהילתי משגשג בגליל, שכונה צמודת קרקע בכפר יונה או מגדל מגורים מודרני בקרית מוצקין?
 שירותי קהילה וערבות הדדית ברמה זו או אחרת יש בכל מקום. גם מס ארנונה עירוני הוא מס ערבות הדדית. משבר פנסיוני קיים היום בכל העולם המערבי. תשאלו את ניקולא סרקוזי ששרד בקושי את הקרב הפוליטי סביב  העלאת גיל הפרישה.  גם תכנון דמוגרפי הוא סוגיה אקטואלית בעיירות נטושות במערב התיכון בארה"ב, בשכונות המהגרים בפאריס, ברלין ותל אביב, ובערי הפריפריה הישראלית, המתחרדות והולכות.
בנוסף לכך, אני לא סבור שתהליך השינוי הוא הנקודה הארכימדית, חציית הרוביקון, שאחריו כבר אין יותר "קיבוץ" או משהו כזה. השמיים לא נפלו מחד, והמשיח לא הגיע מאידך. בסך הכך מצאנו דרך קצת אחרת לנהל את אי השוויון בינינו. ובכלל, כל הדיון האם לקרוא למקום הזה קיבוץ או קהילה או מושיקו מפיל עלי שיממון. גם הטענה, כאילו תהליך ההפרטה הוא דטרמיניסטי , כי "זוהי דרכו של עולם" ואין בלתה , היא זלזול באינטליגנציה שלנו. ראו לדוגמא את ההתעוררות המופלאה בתחום העבודה המאורגנת בישראל בשנתיים האחרונות. ארגוני העובדים, שהם אולי החזית האחרונה מול אלימות כוחות ההון הריכוזי , מתרבים והולכים, ומשיבים למרכז הבמה את הדיון  בערך האדם ובכבודו.
אני סבור , שהמיאוס מאותה תפיסת חיים אולטרה ליברלית הוא העומד מאחורי הביקוש הגובר למגורים בקיבוץ. אחרי 30 שנה של קפיטליזם חזירי בישראל, גלגלי התודעה מתחילים להסתובב. זה לא רק החלום על בית+ גינה+ כלב צמוד קרקע, שמושך לכאן אנשים. מי שבא לכאן בשביל אלו עתיד למצוא עצמו כלוא ב"גיהנום של הפרברים". אנשים מחפשים סיפוק ומימוש עצמי לא רק דרך עולם העבודה, אלא דרך החיכוך האנושי של חיי קהילה, על כל מגרעותיה וקשייה.
אז במה אנחנו מיוחדים? ביכולת להחליט על עתידנו בעצמנו. בחשיבה הרפלקסיבית על אורח חיינו, שהיא חלק מהתרבות הארגונית של הקיבוץ מראשיתו. התהליך שאנחנו עוברים עכשיו אינו יחודי ואינו ראשון בשריד. הוא בנן ונכדן של כל אותן ועידות תנועה, שיחות קיבוץ, סמינרים רעיוניים ועוד מסגרות שהתקיימו בקיבוץ מראשיתו. את השפה המפ"מניקית הארכאית החליפה שפת היעוץ הארגוני המעודכנת, אך המהות נשארה דומה: אנחנו ממריאים לרגע מעל המציאות האפורה, חושבים עליה קצת, מקנחים בגלידה, וחוזרים לקרקע.
חבר הקיבוץ מיוחד בכך שהוא יכול לבחור את אופי הקהילה שלו, את דרכי ההתנהלות שלה ואת הערכים השוררים בה. זוהי אינה בחירה צרכנית, בין שני מוצרים על המדף.  זוהי בחירה במחויבות אישית. עיריה או מועצה אזורית, הן בסופו של דבר מסגרות ביורוקרטיות המגדירות במדויק מה זכאי התושב (הצרכן) לקבל עבור המיסים שלו. הקיבוץ אינו כזה. אנחנו יכולים לשלם מיסים גבוהים, ולא לקבל כלום, ואנחנו יכולים לשלם מיסים נמוכים, ולקבל המון. זה תלוי ברוח התנדבות והמחויבות של כולנו.
אז מה החזון שלי ל 2020? קיבוץ שמתווכחים בו, שמדברים בו, ושבוחרים בו יום יום מחדש.
להתראות ביום ששי.

» לעמוד קונגרס שריד הראשון  לחצו כאן


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...

לייבסיטי - בניית אתרים