כניסה לחברים  |  הרשמה 

 
  
חדש באתר


 
 
דבר העורך
 
 

שלחו מייל בכל בעיה/ שאלה/ הבהרה/ תיקון/ תמונת מצב/ סרטון נחמד/ חדשות או כל דבר 
saridtv@sarid.org.il
 
 



 





   

 
 
מונה:


  
 עמינדב חרמוני ז"ל
 נולד בתאריך:  19/11/1924  
 נפטר בתאריך: 11/8/2010
  
דברים לזכרו: ענת חרמוני
 
עכשיו לילה – כולם הלכו לישון. הקבוץ רוגע, נם את שנתו. אני יושבת אבא,
וכותבת לך מילות פרידה...
מנסה להיזכר מה היה הזיכרון הראשון שלי ממך... אני זוכרת אותנו ילדים בגן המשחקים אחה"צ ואתה מגיע, אוסף ניירות שאנשים זרקו, עורם אותם לערמה, מוציא מצית מהכיס ושורף את הניירות. שומר על קבוץ נקי! אני זוכרת ימים של ילדות כשאני באה אליך לאסם. משחקת בין השקים, מתלכלכת. ובסוף אתה מבריש ומנקה אותי עם מברשת. אח"כ הטיפוסים על האסם. בגיל 6 כבר הייתי מטפסת עד למעלה ומסתכלת איתך או בלעדיך על העמק כולו. אני נזכרת בכלבים שכל כך אהבתי. איך פעם אנחנו, קבוצת שיבולים, רדפנו אחרי כלב משוטט וכשסוף סוף תפסנו אותו אתה הגעת, הוצאת את האולר מהכיס חתכת את החבל וגירשת את הכלב למורת רוחנו. האולר והמצית תמיד היו לך בכיס. אהבתי לבלות איתך באסם. עולם ומלואו מצאתי שם.
 
כשגדלתי למדת אותי לנהוג בטרקטור ואז גם עבדתי איתך וחלקתי תערובת ללולים ולרפתות. כשעבדתי ברפת הייתי ממשיכה לבוא לבקר אותך – פעם עם הסלף לקחת תערובת ופעם עם השופל לביקור.
אבא, אהבת את הקבוץ. לפעמים הרגשתי שאתה אוהב את הקבוץ יותר מאשר אותנו. זאת הייתה צורת חיים אולטימטיבית עבורך ומי שעזב פשוט לא הצליח להבין את גודל הרעיון הקיבוצי.
 
כשעזבתי את הקבוץ היית מאוד מאוכזב. במשך תקופה היו בינינו מתח וחלוקי דעות.
ביום הולדתך ה-75 עשינו לך מסיבה עם הרבה מוזמנים. בחרתי לצלם עליך סרט.
בסרט שאלתי  פרח בר היית – הייתה בך רגישות, חוש אסטטי מאוד מפותח. ציירת וכתבת מאוד יפה, כל מה שעשית וכל מה שידעת לימדת את עצמך. קראת וקראת וקראת, תמימות אין קץ. נוקשה לפעמים, איש עקרונות.
ידי זהב, ממציא פטנטים וגם גיבור – פעם הציל את הדס חן מחנק כשבלעה סוכריה. פעם הציל את רם כשטבע בבריכה. גידל נחשים, הוכש ע"י נחשים. אהב את הקיבוץ, את העמק, את ישראל.
אהב לעשות תצפיות מכל מקום בכל שעה. כל אורח שבא לקבוץ הוא לקח לסיור ותצפית. בסוף הביקור, אותו אורח קיבל אצלו ציון לפי רמת שיתוף או חוסר שיתוף הפעולה בתצפית. רצה לעבוד בנוי ונגרות אבל ויתר, נכנס לעבוד באסם ושם נישאר.
הרבה פעמים שאלתי את עצמי איזה בן אדם היית אם לא היית נולד בקבוץ ומתחנך במשמר העמק.
 
אף פעם לא דיברת איתי על חתונה, אף פעם לא שאלת לא התערבת. אחרי שהופעתי בטלוויזיה בתכנית אירוח ודברתי על חיי האישיים קבלתי ממך מכתב בדואר. במכתב כתבת לי שאתה ואמא ראיתם אותי בטלוויזיה ואתה גאה בי. בהמשך המכתב כתבת: כמו רוב האבות המרובעים קיוויתי שיהיו לנו ממשיכים גם בדורות הבאים ועדיין אני מקווה, אולי לשווא? שתאמצו ילד ויהיה לנו עוד מישהו לאהוב אותו ללא תנאי...
כשספרתי לך ולאמא שאני בהריון היית מאושר. כשעופר נולד הפכת להיות הסבא הכי גאה בעולם.
באחד הביקורים שלך נתת לי את השיר "בואי אמא". בעיתון במועדון העתקת עבורי את השיר וכתבת: "לאמא של עופר" מאז זה השיר שאני שרה לילדי כשאני משכיבה אותם לישון.
 
התרככת בתור סבא. עופר חיכה בקוצר רוח לביקורים בשריד ותמיד בחר לישון לידך במיטה. השנים חלפו, יהלי נולד. מכרת את הקטנוע שלך וקניתם קלנועית. אתה היית בטוח שזהו טרקטורון. כל ביקור היית מעמיס את שלושתנו על הקלנועית והיינו יוצאים לסיבוב בקבוץ, ברפת, בהרחבה, לקטוף למונים, לראות חידושים אחרונים בקבוץ...
שנים דיברת על ליבי שאחזור לקבוץ, בחודשים האחרונים נפתחה אפשרות שאחזור לקיבוץ והבטחתי לך שאחזור. עוד הספקת לומר לי שאתה חושב שעשיתי צעד נכון.
ומאז שהודיעו לי שנפטרת כל הזמן מתנגן בי השיר: 
 
ואבא שלי הוא הכי בעולם
ואבא שלי הוא הטוב מכולם
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי שהוא רק שלי!
אז למה כשסוף סוף חזרתי אליו
נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו.

העמק שכל כך היית קשור אליו פרוס כשמיכה לרגליך. נוח בשלווה ורוחות הערבית הטובות שכל כך אהבת ילטפו אותך וישאו את נשמתך למחוזות חדשים למחוזות מוארים.

אני מנשקת אותך אבא ונפרדת ממך עם המון המון געגועים. 
 
    

  
 

זיכרונות ודברים שנאמרו ביום השלושים וגילוי המצבה על קיברו של עמינדב ז"ל.
 
הרכבת החיג'זית- היא "רכבת העמק", עצרה בתחנת עפולה, והמשיכה בדרכה לחיפה. לפני תחנת כפר ברוך, צפרה פעמיים ונעצרה בתחנה. מן הרכבת ירדה אישה, אימי, על זרועותיה נשאה תינוק בן שבוע. היה יום חמסין של חודש מאי 1931. איש לא חיכה לה בתחנה. לא פרידות ולא עגלה. החלוצה מגדוד העבודה שירכה דרכה לשריד ברגל, ומי שלא היה ממקבלי פנינו באותו היום, היה הסטודנט הצעיר בו ה-6 וחצי עמינדב, שגלה למקום תורה בקיבוץ משמר העמק, והגיע רק בשבת, והוא רכוב על גבי סוס עם המנהל הראשון של ה"מוסד החינוכי" פולי פדן, כדי להשלים את החסר וליצור קשר משפחתי ראשון עם האח הקטן, שזה אך הגיע, ולהדגיש בפניו: מיהו הבכור, מינה השניה ואתה "אח קטן" האחרון בתור. רוץ תביא, רוץ תקרא...
הקשר בינינו בשנים הראשונות לא היה קיים מבחינתי. הם, ילדי ה"מוסד" החינוכי הראשון בעמק ובארץ, היו אז מנותקים מביתם בשריד.
בימי הקיץ היבשים היה אבא רותם בשבת זוג בהמות עבודה, מושיב בעגלת "ארגז", על חבילת קש דוקרני, את אמא ואותי ונוסעים בדרך העפר בשדות העמק, לבקר את הילדים במשמר העמק. וכך כל השנים. 11 שנים התחנך ולמד עמינדב במשמר העמק. בחופשים הגיעו הילדים לשריד, אך בגלל הפרש הגילים בינינו לא נוצרו קשרים. מצידי היתה כלפיו הערצה עיוורת על כי לי היו אחים גדולים ולילדים האחרים לא היו. תמיד ניסה " האח הגדול" לחנך אותי בדרכו וכך זה נמשך כמעט עד זקנתו. לעמינדב היה כישרון ויכולת דיבור שוטף בכל נושא , והוא היה מתווכח עם אורחי הורי, המפא"יניקים מ"אחווה" מגדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור, הגיבור האגדי", ועל זה היתה גאוות אימי.
את שנתו ה- 12 במשמר העמק השלים עמינדב, בגיל 24, בהגנה על משמר העמק בהיותו חצרן ואיש האחזקה במוסד כמחזיר ימי עבודה מטעם שריד.
 
עמינדב הדגיש תמיד את זכויותיו "כמשמר זיכרונות ראשונים" על ההיסטוריה מראשיתו של הקיבוץ, ובנה את ממלכתו זו במשרדו בחלל הענק של מיבנה אסם התבואות, תעשיית המזון והתערובות לרפת וללול. במוזיאון זה הוסיף פה ושם מוצגים מוזיאוניים, תמונות, מפות, ציורים ופריטים, שהעלו כבר אבק כבד וקורי עכבישים. כמו כן, שימש גם בהרבה תפקידי חברה ומשק, כחבר נאמן של התנועה הקיבוצית ללא פשרות, והיה איש עבודה ומעשים כל חייו. גם במחלתו התייצב בוקר, בוקר, לשולחן העבודה ב-DIY , עד יומו האחרון.
במסגרת תחושת מחויבותיו לקיבוץ, מיפה עמינדב גם את בית העלמין בשריד, ועל מצבת קברך, "אחי הגדול", נכתב פסוק מתוך ספרך:
"כאן קבורים: הסבא שלי, אבא ואמא ובני בכורי, נחשון, שנפל בקרבות ברמת הגולן, במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973."
נוחה על משכבך "אח גדול" ינעמו לך רגבי עפר גבעות כנייפס- שריד והנוף הנהדר שאהבת. "אחיך הקטן" יאיר משפחתו עדה והילדים והנכדים.

לעמינדב היקר  מצוות ה D.I.Y

קשה לי לדמיין שאגיע מחר בבוקר לעבודה ב- diy, ולא תבוא כמו בכל יום בשעה מוקדמת בבוקר, כבר מוכן לשיחות שלנו על חדשות היום, ושלא נתווכח יותר על המתרחש בפוליטיקה אצלנו בארץ.
קשה לי לדמיין שלא נשוחח עוד על כל נושא שבעולם, מגילוי אמריקה, או על גידול ילדים, או על הגולש שבישלתי בשבוע שעבר.
הכול עניין אותך והייתה לך סקרנות בלי גבול.
עוד לפני שיצא לאור הספר הנפלא שכתבת – "ממטרה בעמק", קיבלתי ממך את רשמיך על כל ההיסטוריה של הקיבוץ.
אוסף נדיר של תמונות על החיים בשריד. היינו משוחחים הרבה על הדמויות ועל האירועים של השנים ההן.
הוקסמתי מכל האהבה הזאת שלך למקום שאנחנו חיים בו, אהבה בלתי מתפשרת שלא רואה פגמים. ואכן, תמיד אמרת שאנו חיים במקום יפה ומיוחד, שהעתיד יהיה רק טוב יותר.
העבודה כמו המשפחה היו במרכז חייך. בשבוע שעבר כאשר הרגשת מאוד חולה, אמרת לי, שבעבודת כפיים, לא חשוב מאיזה סוג, אתה נותן כוח מעצמך ומקבל בתמורה הרבה כוח לגוף ולנפש.
ידיך החכמות למדו מהר מאוד כל עבודה חדשה, ובתוך כמה דקות כבר המצאת שיטות ייעול חדשות.
המשפחה שלך דבורה, האחים, הילדים והנכדים, היו נוכחים כל הזמן בשיחות שלנו. הרגשת כלפיהם גאווה עצומה והמון אהבה.
תמיד נזכור את השנים האלו שהיית איתנו ונתגעגע אליך מאוד.
לדבורה והמשפחה – אנו שותפים איתכם בכאבכם.
סוזאנה וצוות ה – diy.
 
 

לייבסיטי - בניית אתרים