כניסה לחברים  |  הרשמה 

 
  
חדש באתר


 
 
דבר העורך
 
 

שלחו מייל בכל בעיה/ שאלה/ הבהרה/ תיקון/ תמונת מצב/ סרטון נחמד/ חדשות או כל דבר 
saridtv@sarid.org.il
 
 



 





   

 
 
מונה:


דף הבית >> ארכיון 2012 >> רשמים מביקור בתערוכה "שי לילדנו"
רשמים מביקור בתערוכה "שי לילדינו"  |  מאת: מאור פרסאי-ברניב
 
מודעה ליום הילד, שמואל כץ, געתון, 1951.עברו בדיוק 30 שנה מאז יום הילד ההוא, אבל אני זוכר אותו היטב. כל השנה ההיא זכורה לי היטב. הינו בכיתה ב', עלינו לחברת הילדים, ועולם חדש נפרש בפנינו: טקס הקבלה והמעבר בשביל האש, פסטיבל שירי חברת הילדים, העבודה במשק החי, אליפות החברה בכדורגל, יום טבע ול"ג בעומר. חוויות מרגשות וחזקות שהעבירו אותנו מהעטיפה המגוננת של הגיל הרך, אל החספוס והעצמאות של חברת הילדים. גולת הכותרת היתה כמובן אותו סוף שבוע חלומי: יום הילד. במשך שבועות רגש הקיבוץ ורחש בהתגיסות רבתי של המבוגרים ליצירה משותפת: שני פתחים של מקלט ישן הפכו ל"ספינת השלום", שלד של מכון חליבה לכבשים הפך לקרוסלה צבעונית ומופע תיאטרון בובות מתוצרת עצמית הועלה באולם הספורט. טסנו במטוס קל בשמי העמק, זללנו ארוחות בסגנון "הבראה" (אוי ואבוי לאותה הבראה) , ולהתרגשות לא היה גבול.
 
נזכרתי באותו סוף שבוע בביקור שערכתי  בתערוכה "שי לילדינו – תרבות לילדים בקיבוצים". תיאטרון הבובות של דן אמיתי הוא אחד המוצגים הבולטים שם, לצד עשרות פריטים שנאספו מקיבוצים שונים: שירים ,סיפורים, פנסי קסם, צעצועי עץ ומתכת, מתקני שעשועים, ציורים, תקליטים וספרים. חלקם של המוצגים נוצרו בידי אמנים מקומיים, וחלקם בידי האומנים המקומיים: עבודות מסגרות, נגרות ,תפירה, ריקמה ,צילום וציור. הזא'נר נקרא "אמנות קהילתית", אמנות הנוצרת בקהילה , על ידי אנשי הקהילה ולרוב נשארת לשימושם והנאתם של אנשי הקהילה. "הקהילה", כך כתוב בדף המבוא לתערוכה, "היוותה גם קהל, גם מעגל יוצרים...ועצם ההכנות הפכו למכשיר חינוכי תרבותי".
עינת אמיתי, אוצרת התערוכה, מנהלת בשנים האחרונות מסע שימור וגילוי מרתק למכמני התרבות שנוצרה עבור ילדים בקיבוצים, ומתעדת אותו בבלוג (יומן אינטרנט). האוסף המוצג הוא פרי עבודת איסוף של ארבע שנים, אשר כללה ראיונות אישיים, סריקת ארכיוני קיבוצים ואוספים אישיים.
מעבר לחוויה המרגשת של מפגש עם זכרונות אישיים וקולקטיבים, הביקור בתערוכה הוא פתח לדיון ומחשבה. בכל תערוכה יש אמירה, הנובעת מהדברים המוצגים בה וגם מהדברים שאינם מוצגים בה. מסיבות מובנות, הדיון האומנותי בקיבוץ מרתק אותי בשנים האחרונות. ניסרתי את הילדים ממסכי הטלוויזיה והמחשב, ארזנו בקפדנות את בובות המונסונו-נינג'גו-גוגוס-גורמיטי, ונסענו
למשכן לאמנות בעין חרוד, לחפש אמירה.
 
אולי מוזר לציין זאת, אבל לא מצאתי בתערוכה עיסוק בעוולות החינוך המשותף ומוראותיו. בשנים האחרונות הרבו יוצרים יוצאי קיבוץ לעסוק בעיוותים שיצרה שיטת החינוך היחודית: תערוכת "לינה משותפת" והסרטים "אדמה משוגעת" ו"ילדי השמש" הן דוגמאות בולטות לעיסוק ביקורתי בחינוך הקיבוצי. התערוכה הנוכחית מציגה את חצי הכוס המלאה. מסתבר, שבזמן שהותירו את ילדיהם לישון בבית הילדים, עסקו ההורים ביצירה שיועדה לילדים. יש הסוברים, כי מטרת החינוך בקיבוצים היתה להנחיל לעוללים את ערכי השיתוף והשוויון. תהא מטרת היצירות אשר תהא, התוצאה מכוונת בעליל אל עולמו של הילד באשר הוא ילד, פטור מעולה של אידיאולוגיה.
היצירה היחודית בקיבוץ נשענה על הרבה תבונת כפיים. עולם העבודה הקיבוצי היה מבוסס על מקצועות יצרניים, שקל היה לרתמם ליצירה למען הילדים. ערב ראש השנה, כתב אסף ענברי על העלמותם של הגעגועים: "הולכים ונעלמים המקצועות העשויים לעורר געגוע. מי שמתרפק בתוגה נוסטלגית על הנגר, על הרפד, על הסנדלר, על החייט, על השען ועל שאר בעלי המלאכות הנכחדות מתאבל לא רק על מותה של עבודת הכפיים; הוא מתאבל על אובדן המגע האישי בין אומן ללקוח, על אובדן החותם האישי שהבדיל בין מוצרים ועל מותן של מסורות שורשיות שהונחלו מאב לבנו". בל נקל ראש בערך האומנותי  של הצעצועים, השירים, מתקני המשחקים, והציורים.  כמה נדיר היום, כמה יקר היום, למצוא פיסה של יצירה יחודית, חד פעמית, המיועדת לילדים. והלא החד-פעמיות הזאת, הרחוקה כל כך מצעצועי הפלסטיק הסיניים, היא החוויה האמנותית עצמה.
               
התערוכה אינה רקוויאם לתרבות הילדים בקיבוץ. בניגוד ליצירה התרבותית למבוגרים, אשר עברה  רדוקציה איכותית וכמותית, יצירה עבור ילדים בקיבוץ עדיין מתקיימת. העברת עול גידול הילדים להוריהם, עם הצורך לכתת רגליים אחר פרנסה, לא הותירה בידי ההורים זמן רב לעסוק ביצירה. ואף על פי כן, נוע תנוע . אולי  בגלל שהאלטרנטיבה  - תרבות צריכת המותגים - כל כך מאיימת. הניגוד המובהק בין צרכנות פסיבית של מוצרי תרבות ,לבין שותפות ביצירה  ובחוויה תרבותית , ברור לכל הורה המחנך את ילדיו.  ילד הרואה את הוריו בונים מתקן שעשועים, משתתפים בהצגה, כותבים שיר או מציירים ציור, לומד שיעור באחריות, יצירתיות, יוזמה, שיתוף פעולה ועבודה קשה.
  
יום הילד ההוא הסתיים עם טעם מר. בשבת אחר הצהריים הגיעו צווי השמונה  אל האבות הצופים בהצגה באולם הספורט. למחרת יצא צה"ל למבצע שלום הגליל, שהיה למלחמת לבנון, המלחמה הראשונה בה לא הינו יפים, לא צודקים ולא חכמים. תיאטרון הבובות של דן אמיתי לא הציג עוד בשריד.  אחרי שנה הכה "משבר הקיבוצים", שמלבד פגיעה כלכלית וחברתית, שבר משהו מאד בסיסי בדימוי העצמי שלנו. פתאום כבר לא היה ברור ש"אנחנו הכי טובים". נראה היה שגם התרבות שנוצרה פה היא ארכאית, סממן לעולם שעבר זמנו.
כבר 30 שנה שאנחנו חווים את המשבר הזה. דור שלם גדל ובגר כאן בצילו. מול הצל הזה, מזקקת התערוכה בעין חרוד  באופן מדויק את האיכות המיוחדת שנוצרה וששרתה בקיבוצים. לפיכך היא מומלצת ביותר לא רק לחובבי הנוסטלגיה, אלא גם למבקשי התקווה.
"שי לילדינו- תרבות לילדים בקיבוצים", המשכן לאמנות בעין חרוד. התערוכה פתוחה עד דצמבר.
 
Bookmark and Share
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...

לייבסיטי - בניית אתרים