כניסה לחברים  |  הרשמה 

 
  
חדש באתר


 
 
דבר העורך
 
 

שלחו מייל בכל בעיה/ שאלה/ הבהרה/ תיקון/ תמונת מצב/ סרטון נחמד/ חדשות או כל דבר 
saridtv@sarid.org.il
 
 



 





   

 
 
מונה:



"שמעת חדשות היום?"  סיפור מאת: דני נימרי
 
פורסם בתאריך 24/6/2010    איור יעקב גוטרמן
"שמעת חדשות היום?" אני שואל אותו, כשהוא מניח את מגש האוכל על השולחן, שומט את מקל ההליכה שלו על הרצפה ומתיישב מולי בכבדות, תוך אנחה ארוכה ומיוסרת.
"איך אתה מסוגל לאכול את הלוויתן המחריד הזה?" הוא שואל אותי בלי שום הקדמות, ומצביע בשיני מזלגו על האמנון המטוגן שמרפד לו, שחמחם ונינוח, את צלחתי.
"לוויתן? מחריד?" אני שואל.
"חמש עשרה כל יום," הוא אומר לי, שולה את מכשיר השמיעה שלו מכיס חולצתן וטומן
אותו בתוך אוזנו.

"עוד פעם חמש עשרה קסאמים באיזור הדרום?"
"חמש עשרה גלולות אני בולע מדי יום," הוא אומר לי ומורה באפו הארוך, על קופסת הפלסטיק הרבועה, המונחת על המגש הכתום ליד צלחתו. "חמש בארוחת בוקר, חמש עם ארוחת הצהריים וחמש בארוחת הערב."
"נראה לי שהאמנון המטוגן הזה שלקחתי היום, עשוי ממש נפלא," אני אומר.
"אסור לי שָמן, חריף או מטוגן," הוא מעקם את אפו ומעוות את פיו בסלידה. "האוּלקוס המחורבן שלי רוצח אותי – ואוף, איזה אידיוט אני, שוב שכחתי לקחת את הטיפות הארורות האלה בשביל לסדר לי את הקצב הנכון של הנשימות. לא יפריע לך, נכון?" ומבלי להמתין לתשובתי הוא מסיר את משקפיו עבי העדשה, שולף מתוך קופסת התרופות בקבוקון מוארך, ומטפטף במזלף זכוכית שקוף, ארבע טיפות צהבהבות לכל אחד ממערות נחיריו הרחבים.
"זה בגלל קשיי הנשימה הארורים שיש לי בעונה המחורבנת הזו של השנה. בימים ההם, כשרק הקמנו את הקיבוץ, נטענו כאן בלי לחשוב כלל, המון עצי אורן. זאת היתה המדיניות באותם ימים. לנטוע עצים שנאחזים בקלות באדמה, צומחים מהר ומכריזים בכך, שיש להם בעלות על השטח. ועכשיו, עכשיו האלרגיה שלי לאבקה הצהובה שלהם פשוט רוצחת אותי," הוא אומר, ומתעטש לעברי מבלי לכסות את פיו.
אני מרחיק את קערית המרק לקצה המגש, ומקרב אלי את הצלחת עם הדג.

מסביבנו הומה וגועש חדר האוכל משפע העניינים שעל סדר היום.
בשולחן הסמוך מקטרים שניים מהאוכלים על המצב הביטחוני והכלכלי הקשה ועל רפיון הידיים של הממשלה ושל העומדים בראשה. לצידם, וכדרכם בקודש, דשים שני חברים לא צעירים בגלי הרכילות הבלתי פוסקים ובשפע השמועות האחרונות, כשנסמך אליהם גם דיון קולני שגרתי על נוהלי ההפרטה ועל נוהל קבלת ההחלטות בקיבוץ.
"אין דמוקרטיה ואין טיפת שקיפות, שחיתות מוחלטת אצלנו," פוסק אחד מהשניים, פנסיונר ממושקף בעל שפם שיבה מפואר. "המנהלים השכירים גורפים הון תועפות ומחליטים מה טוב בשבילנו, ואנחנו, החיילים הפשוטים, הנהגים, פועלי הייצור והמוסכניקים, שעבדנו כאן יותר מחמישים שנה, מעלות החמה ועד צאת הנשמה, כמעט גוועים ברעב."

"זה לא רק זה," משיב לו הפנסיונר שיושב מולו, בחור על סף גיל שמונים, שזקן לבן כשלג מכסה את פניו וכובע צמר מזוהם חבוש לראשו. "כמעט מדי יום הם מעלים לנו את מחירי האוכל ואת מחיר השימוש ברכב ושירותי הכביסה ומה לא, אבל אף פעם לא מגדילים לנו בתמורה את התקציבים. בארוחת צהריים אני אוכל עכשיו רק מרק עם אטריות והפסקתי לגמרי לזרוק בגדים מלוכלכים לכביסה; הפסקתי גם להסתפר ועכשיו, כשהתחלנו לשלם גם על המים, אוריד את המים בשירותים רק פעם אחת ביום ואתרחץ רק פעם אחת בשבוע, ביום שישי. שיקפצו לי כולם. עוד לא שמעתי על אף אחד שמת מסרחון."

"שמעתי שמנחם ה'פוֹץ' נעל את כל הברזים בגינה שלו, כדי שהשכנים לא יגנבו לו מים. אבל אתה, כדאי מאוד שתפסיק לספר לנו סיפורים. כולם יודעים שאתה גונב מים מהברז שליד מגרש הספורט ומשקה בהם את הגינה שלך. ובכלל, אתה האחרון שיכול להתלונן על כך שחסר לו כסף. הלא כולם יודעים שקיבלת בוחטה לא נורמלית כשאמא של אשתך נפטרה," אומר לו הממושקף ומקנח במפית נייר את שרידי המרק משפמו המשתפל.
"וגם לך לא חסר שום דבר חוץ מאישה קצת יותר צעירה וקצת יותר נחמדה," עונה לו המזוקן, צוחק בפה מלא ומחטט בין שיניו בקיסם שבור.

אני מנסה לעניין את היושב למולי בדיון האינסופי המתנהל כמעט מדי יום ביומו, באותם הנושאים, ליד אותו שולחן ובין אותם החברים, אך הוא בשלו.

"תגיד לי את האמת," הוא שואל אותי עכשיו, "זה לא מעצבן אותך שמסתכלים עליך כשאתה אוכל?"
"מי מסתכל עלי?"
"הדג שלך. נו, מי עוד יכול להסתכל עליך? ובטח גם לא שׂמתָ לב שהוא מיצמץ פתאום."
"מי מיצמץ? הדג?"
"הדג, אלא מי? בטח שהדג. אני בטוח שהוא עוד חצי חי, הכריש הזה. ואם אתה מרשה לעצמך, בגילך, לאכול דג כזה, ועוד עם הר ענק של צ'יפס, בטח גם אין לך כולסטרול בַשָמים כמו שגילו אצלי, באיזה בדיקת דם פשוטה. אני, כבר עשר שנים שבגלל הלחץ דם הגבוה, אסור לי לאכול מלוח, ואני גם לא אוכל מטוגן או חריף. המרק שוּעית האדום הזה עם השלוליות הצהובות של השומן שצפות עליו, ועם הפלפל השחור והשום והבשר בקר, לא עולה לך, אחרי שאתה גומר לאכול אותו?"
"לא."

מגש עמוס כלים צונח מידיו של אחד החברים הוותיקים. צלחות וכוסות מתנפצות בצלצול עז על רצפת חדר האוכל. כל הסועדים באולם הקטן, מפנים את מבטם וצוחקים, אך אינם עושים דבר. נערה חיננית, אחת מעובדות חדר האוכל, ניגשת אל החבר הנבוך כשחיוך נעים על פניה, ומסייעת לו לאסוף את השברים הרבים הפזורים על הרצפה.

אך הוא, בשלו.
"נו כן, ההנאה האחרונה שעוד נשארה לי בחיים האלה שלי, היא לאכול טוב. אבל גם זה עכשיו עם המון איסורים והסתייגויות. אתה, בטח יש לך למזלך הטוב, קיבה מפלדה כמו שהיתה גם לאבא שלך, שזלל וטרף בלי שום חשבון עד יומו האחרון. אצלי, תמיד לחץ נוראי בבטן. גזים בכמויות לא נורמָאליות וגם עצירות כּרונית איומה. אפילו שזיפים מיובשים, נו, אלה, השחורים והמתוקים עם העור המקומט, שנותנים לנו בקוֹמפוֹט של ליל הסדר, לא מסדרים לי את הקיבה."
"שמעת חדשות היום," אני שואל אותו שוב, הופך בזהירות את הדג לצידו השני ומנקר בחוסר תאבון בבשרו הרך.
הוא מקרב את כוס המים שלו אל פיו, יונק במצמוץ שפתיים קולני כמה טיפות, ושואל: "אתה יודע איך קוראים בעברית לבלוטה הזאת שמתנפחת אצל הזקנים ולוחצת על שלפוחית השתן שלהם, נו, מה שמה - פרוסטטה? " "ערמונית."

"נו, כן. גם הראש כבר לא עובד אצלי כמו פעם. איך שכחתי. בגלל המנוולת הזאת – ערמונים – או איך שקראת לה, אני שותה עכשיו כמה שפחות. אחרת אני רץ כל הזמן לשירותים, ואצלנו בבית, רק חדר שירותים אחד, שהזְקֵנָה שלי יושבת בו שעות על גבי שעות וקוראת את העיתון האידיוטי הזה - 'לאישה'."
"לא קוראים לבלוטה הזו ערמונים אלא ערמונית," אני מעיר לו.
"מה זה חשוב, מה זה חשוב. העיקר הכוונה. חוץ מזה, אני בא עכשיו מהרופא. בזמן האחרון אני מבקר אצלו לעיתים קרובות מדי. אם הוא ימשיך להפציץ אותי בכדורים, אדרוש בכול תוקף מהמנוולת הקטנה שמרכזת את וועדת הבריאות, לשלוח אותי לרופא אחר. על חשבון ועדת בריאות, בטח שעל חשבונה."
והוא שולה מקופסת הפלסטיק שלו חמש קופסאות קטנות, שלכול אחת מהן צבע שונה, חופן בידו את חמש הגלולות שֶדלה מהן, ויורה אותן לפיו בזו אחר זו, ובולע עם לגימת מים זעירה ומעווה את פיו במיאוס.

"ועכשיו, כאילו שאין לי מספיק בעיות, התחילו אצלי פתאום גם כאבי גב. הרופא אמר לי שהוא מבחין בסימנים ראשונים של פריצת דיסק והורה לי לבלוע עוד כדור. אתה בטח מכיר את הכדור האדום הזה, שמרפא דלקות חריפות, אבל לי הוא גורם לתחושת רעב בלתי פוסקת ולכאבי בטן איומים. וגם, והכי גרוע, הוא חייב אותי, הרופא הזה, לרבוץ על השטיח בכל בוקר, ולעשות תרגילים בהתעמלות לחיזוק שרירי הבטן. אמרתי לו, לסנדלר המחורבן הזה - ובלי שום חוכמות אמרתי לו את זה - שאם אני עושה התעמלות מסתובב לי הראש ויש לי סחרחורות, וכשיש לי סחרחורות כואבות לי העיניים, וכשכואבות לי העיניים, אני לא יכול לקרוא עיתון או להסתכל בטלביזיה, ואז, תחשוב אתה בעצמך, מה אז? אז, אני רובץ לי כל הערב כמו איזה בטלן עלוב על הכורסא האורטופדית שלי ולצידי הגברת הזְקֵנה, ואנחנו שנינו, כמו הרבה זקנים אחרים כבר אין לנו בכלל על מה לדבר. אז היא, שהיא - איך הרופאים המודרניים קוראים לזה - פסיכופונדרית או משהו כזה, זאת אומרת אחת כזאת שלא מפסיקה לקשקש כל הזמן על כל הגלולות שהיא בולעת והכאבים והמחלות והצרות שלה, מדברת ומדברת ואני צריך להקשיב לסיפורים שלה ולעשות את עצמי כאילו כל הבולשיט הזה ממש מעניין אותי."

"שמעת חדשות היום?" אני שואל אותו וקם מהשולחן.
 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page

לייבסיטי - בניית אתרים