כניסה לחברים  |  הרשמה 

 
  
חדש באתר


 
 
דבר העורך
 
 

שלחו מייל בכל בעיה/ שאלה/ הבהרה/ תיקון/ תמונת מצב/ סרטון נחמד/ חדשות או כל דבר 
saridtv@sarid.org.il
 
 



 





   

 
 
מונה:


 

 

"שריד סינגפור"  פרק שישי  "והוא לא ידע שהוא כזה..."
 פורסם בתאריך: 22/2/10 
 _____________________________________________________________________________________________________

שלום לכולם,
היום הטור קצת ארוך יותר. היה כדאי. מוקדש כולו לנוה. מקסים.
בעודי מסתובב בטרקלינים שומע, מקשיב ומברבר את עצמי לדעת על יזמות, אסטרטגיה כיו"ב צץ מולי בחור שעושה מעשה. יושבים אנו בבר המקומי. אני מספר לנוה על תופעות ניהוליות שמאתגרות אותי: בספרות ובעבודתי עם לקוחות ונוה קופץ: שמע סיפור. אני מספר לו על תופעת היזמות שמאתגרת אותי ונוה קופץ: שמע סיפור. אני מסביר לו איך האחריות התאגידית היא חלק מתפיסה עסקית להשגת יתרון תחרתי ונוה קופץ: שמע סיפור. וכך בג'ם סשן מרתק שנמשך כבר כמה חודשים אני לומד המון מבחור ש"לא ידע שהוא כזה".

שתי תופעות מאתגרות את הניהול של המאה העשרים ואחת:
1. יזמות  /  2. אחריות חברתית 


יזמות
מה צריך?
♦ שני מנועי פנטום עם מבער אחורי בוהק: תחושת שליחות ודחיפות. ללא שליטה. ראיית עולם מעוותת (ביחס אלינו: הנורמלים). כלומר: היזם רואה תמונה אחרת לגמרי לגבי העתיד של התחום בו הוא עוסק.
♦ ומנסה. כל הזמן מנסה. גמישות מחשבתית. מחליף שיטות ואמצעים כמו גרביים.
♦ הדבר הקבוע היחידי: מה היזם מזהה כמקור העוצמה שלו. אצל נוה הסיפור פשוט מבחינתו. האנשים שאיתו. בעצם כל יזם אמיתי מבין שהנכס היחידי שיש לו הוא אנשיו. איך יטפל בכך. הו הו, כאן ההבדל בין הצלחה לכשלון. כאן ההבדל בין אדם לסתם שמוק.
♦ נכונות ויכולות לנפילה ו...קימה מהירה. נוה למד בכדורעף שנופלים כדי להציל כדור. שישאר באויר. בעסקים נופלים כדי לאפשר להמשיך במסע. נוה ממשיך לנסוע.

אחריות חברתית
כל חברה המכבדת עצמה מוציאה חוברת יקרה להחריד. מלאה במילים מפוצצות על האחריות החברתית שלה. אחרים קוראים לכך "אחריות תאגידית". מניסיון פרטי, ככל שהחוברת גדושה יותר, ערוכה בטוב טעם יותר, כך החברה פחות אחראית.
ונוה שלנו, עושה. האחריות שלו לאנשיו לאורך שנים רבות. התפיסה האקולוגית שלו מביאה אותו להשתמש בחומרים קיימים: פסולת בשפה עדינה זבל בשפת העם.

נוה, בבקשה:
פעם חברי יריב קליין חלק לי מחמאה. " נווה הולך עם הראש בקיר עד שהקיר נישבר". מדובר במחמאה כפולה :
א. דבקות במטרה ,אומץ, סף סבל גבוה ומידה מסוימת של חוסר שיקול דעת, הן תכונות הכרחיות ליזם, ויזם זה מה שאני מתיימר להיות.
ב. יריב יחס לי הצלחה שבעצם עוד לא הושגה. הקיר עוד לא נישבר או לפחות עוד לא נישבר מספיק.
מזה כ-10 שנים אני מעורב בעשיית עסקים . חלקם הצליחו אך לא התפתחו בכיוון הנכון וחלקם קרסו אך בכל זאת , גם ההישרדות במסע הקשה והארוך לעבר הגשמת החלום העסקי, היכולת לקום אחרי כל נפילה, לפעמים מגובה רב וללמוד מכך, היא סוג של הצלחה.

בינואר 2009 לוויתי כסף מחבר הולנדי טוב והתחלתי עסק לעיצוב, יצור ושיווק אביזרי אופנה "ירוקים". תוכלו לראות במה מדובר באתר שלי www.navehmilo.com  חמוש בניסיון העבר ובקבוצת אנשים באינדונזיה שהולכת איתי באש ובמים כבר מספר שנים, יצאנו שוב לדרך. היום שנה בדרך והדברים נראים סוף , סוף טוב. אני לא יודע האם זה הניסיון, המוצר החדש, התזמון, הלויאליות של העובדים שלי , העזרה מההורים או פלאי האינטרנט. לבטח קצת מהכל.

ישנם דברים מעניינים רבים שאוכל לספר על העסק שלי. כמו למשל העובדה שמעולם לא פגשתי את הלקוחות שלי. אפילו לא דיברתי איתם בטלפון. כל ההתקשרויות עימם מבוצעות באמצעות האמייל והאתר שלי.
אני בטוח שרובם חושבים שאני אישה אינדונזית בגובה 1.50 ס'.
עוד אפשר לספר איך שמעמדת השיווק אפשר להבחין בפערים תרבותיים מאוד מעניינים באיך שכל מדינה מקבלת את המוצרים. הלטיניים , למשל, חושבים שתיקים עשויים תמונות דוגמנים / ניות ממגזיני אופנה ממוחזרים זו המצאת המאה , אך הגרמנים לעומתם חושבים שזו בדיחה גרועה ודווקא מתלהבים מתיקים עשויים פנימיות גלגלי אופנים ישנות.
אני מעוניין להרחיב בנושא שהוא,לדעתי, אולי החשוב ביותר , העובדים שלי. לפני כן סיפור קטן מן העבר שממחיש באיזו סביבה כפרית אני פועל.
 
בשנת 1999 עקיבא בלומברג שידך אותי עם חברת חובב חקלאות הישראלית בהקשר של פטנט שהמצאתי ליבוש פירות לשימושים דקורטיביים. על מנת להציג את הפירות המיובשים, תוצאות השימוש בפטנט בפני חובב חקלאות, קפצתי למנשיה זבדה לחפש סלסילות קש יפות. זכור לי שהסתובבתי בין המדפים ובחנתי מספר סלסילות שמחיריהן נע בין 2-10 ₪. חשבתי לעצמי שביום מן הימים אני אשמח להגיע למפעל שמייצר את הסלסילות האלה. השתוקקתי לראות את אותן מכונות ששוזרות את הסלסילות האלו באופן כל כך מדויק ויפה. סלסילות אלו , השזורות בתחכום כה רב ועולות רק 2 ₪ אחרי עלויות הובלה לארץ ומכס חייבות להיות מיוצרות בעזרת מכונה אוטומטית מופלאה. בסופו של דבר מצאתי את הסלסילה שהכי התאימה להצגת הפירות המיובשים שלי ונסעתי לפגישה עם חברת חובב חקלאות.
 
כעבור שנה נשלחתי על ידי חברת חובב חקלאות לאינדונזיה במטרה להדריך את העובדים במפעל שלהם , שהוקם באי לומבוק על בסיס פטנט יבוש הפירות שלי. זו הייתה נסיעתי הראשונה למזרח הרחוק. שם באי לומבוק ובאי באלי הסמוך לו תקוותי התממשו וזכיתי לראות את אותן מכונות אוטומטיות משוכללות לשזירת סלסילות אשר דמיינתי בעודי מסתובב בין המדפים במנשייה זבדה. מכונות אלה לא נראו כלל וכלל כפי שציפיתי. היו אלה בני תמותה אשר מזה דורות רבים מתמחים בשזירת סלסילות פרי עבודת ידם. הם היו כל כך מיומנים שקשה היה לעקוב אחרי מהירות עבודתם. באופן אינסטינקטיבי שלפתי שעון והתחלתי למדוד זמן. כמה שניות לוקח לשזור סלסילה אחת? האם יכול להיות שסלסילה אחת ב-2 ₪ ממנשייה זבדה מתומחרת נכון , כך שתוכל לספק פרנסה לשוזר? אני לא זוכר מה יצא לי בחישוב , אולי בגלל שערן חובב שעמד לצידי הסיח את דעתי באומרו " עזוב , פה הם יקרים. בויאטנם הסלסילות הכי זולות".
 
העובדים שלי חושבים שאני איש עסקים גדול שנוסע בעולם ועושה עסקים טובים. אני שמח שהם חושבים כך. לא חס וחלילה מטעמי אגו. אני שמח שהם חושבים כך משום שהצלחתי להסתיר מהם את העובדה שלפעמים יש לי בארנק פחות כסף
מאשר להם. או שאת המשכורת שהם קיבלו אתמול בזמן, רק שילשום בדקה ה-90 סיימתי קרב מתיש של שבועיים עם לקוחות סוררים שלא משלמים בזמן על מנת לגייס את הסכום הדרוש. חשוב לי שהעובדים שלי לא ידאגו, שירגישו שיש להם על מי להישען. שיהיו שמחים ומרוכזים במקום עבודתם. זה חשוב לי גם כי איכפת לי מהם וגם כי זה טוב לעסק. אלו שני דברים שמשלימים אחד את השני. העובדים שלי הם כולם מהמעמד הנמוך והעני באינדונזיה, כולל הצוות הניהולי. על חלקם כבר אפשר לומר בזהירות כי אינם עניים עוד. זה קרה מתוך תהליך טבעי שבו רק הם ואני שרדנו את הדרך הארוכה עד הלום. 
 

הפועלים בחברה של נוה

Aisa

Piko

Agus and Imen


פעם במיזמים קודמים היו לי גם עובדים ממעמד הביניים שנשאו בתפקידים ניהוליים. למדתי בדרך הקשה שהעבודה איתם
היא בעייתית. הם אנשים הרבה יותר מתוחכמים והצרכים הכלכליים הבזבזנים שלהם הם בסיס לפורענות. אני כמובן איני
מעוניין להכליל כי בטוח שגם במעמד הביניים ישנם רבים שאינם משתייכים לכלל, אך באופן כללי השחיתות באינדונזיה ידועה ומעוזה בקרב המעמדות הבינוני והעליון. המעמד הנמוך והעני מהווה את הרוב הגדול הוא ברובו אנשים פשוטים ותמימים.
נספר רק בקצרה כדוגמא שבתקופות בהן עבדתי עם אנשים מהמעמד הבינוני חומרי הגלם שהם היו קונים היו משום מה
יקרים יותר בצורה משמעותית , וגם המשטרה ביקרה אותנו לעיתים יותר תכופות לביקורי "התרמה".
כשבאורח פלא היא תמיד ידעה מתי אני נימצא. הייתה בעסק אוירה לא נעימה של סודות ומזימות.

לשמחתי היצור של המוצרים שלי כיום אינו דורש מהעובדים שלי כל השכלה ,אלא רק ידיים טובות. אינדונזית אני כבר יודע לדבר ועבודה על מחשב ושימוש באינטרנט הם דברים שהעובדים שלי למדו ממני צ'יק צ'ק ומזמן עברו אותי ביכולות. כך נחסך ממני הצורך לעבוד עם מעמד הביניים. זו ברכה גדולה.

כאמור העובדים שלי הם אנשים פשוטים ותמימים אשר כל מבוקשם הוא לפרנס את משפחתם בכבוד, ואם אפשר , בדרך,
גם להנות מהעבודה אז זה בכלל כיף. הכימיה הטובה שיש לי איתם היא מהסיבה שאנחנו פשוט דומים, כמובן חוץ מהתכונה שבגינה התעקשתי להישאר כל כך הרבה שנים באינדונזיה, אני הולך עם הראש בקיר עד שהקיר נישבר.
____________________________________________________________________________________________________________

לא כתבו עליו בעיתון הרבה דברים. אבל הוא לבטח לא ידע שהוא כזה.
כזה יזם עם אחריות חברתית מרשימה.
מאיפה הכל צמח לו כה טבעי? מאיפה הגישה האחראית לסביבה והמשוללת אחריות לעצמו?

אני, נוה אומר לעצמו, אסתדר.
אמת, כך מתנהג יזם.

ובטור הבא ננסה לתאר את הצבעים ולהריח את הניחוחות של שנת הנמר: השנה הסינית החדשה.   


אמנון דנציג
  


 נוה מילוא
 

מפת סינגפור


דגל סינגפור



רוצים לדעת עוד
על סינגפור ?
לחצו כאן

 


 

 




 

 





לאתר של נוה

 


 

 

 

 

 

 

לצפייה בתיקים
לחצו כאן 





להתראות בשמחות  
נווה ואמנון  
 

 

 לטורים הקודמים של שריד - סינגפור:  לחצו כאן

 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page

לייבסיטי - בניית אתרים